Please reload

Please reload

טיפים ומחשבות על שירת מחזות זמר בעקבות סדנה של ג'יליאן קייס וג'רמי פישר

June 20, 2019

 

 

בסוף מרץ הלכתי לסדנה למורים לפיתוח קול של ג’יליאן קייס וג׳רמי פישר בנושא שירת מחזות זמר.

 

ג׳יליאן היא חוקרת קול ומורה ידועה ומצליחה באנגליה שכתבה את הספר Singing and the Actor שהוא ספר חובה לתלמידי מחזות זמר, ונמצא ברשימות הקריאה של כל בתי הספר.

 

לאחרונה הזוג הוציא עוד ספר, This is Voice עם 99 תרגילים בפיתוח קול שאמורים לעזור לתלמיד לפתח מודעות ולאמן את הקול.

 

כיוון שהם מאוד מנוסים ומובילים בתחום הפדגוגיה הקולית באנגליה (ובעולם) ואני מאוד אוהב את הספרים שלהם - ממש רציתי להיות בסדנה שלהם כבר הרבה זמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


בלי קשר אני מרבה ללכת לסדנאות כאלה כי לרוב הן הזדמנות לשמוע ממורים ותיקים כל מני גישות הוראה ולקבל כלים חדשים להוראה.

בשנים האחרונות אני מרגיש שאני כבר פחות “מגלה” חומר חדש שלא ידעתי על קיומו כמו שהרגשתי בעבר, אלא החוויה הופכת להרבה יותר חוויה של אישוש דברים שידעתי ולפעמים תפיסה של כמה מטבעות לשון, תרגילים או משפטים להמשך הדרך. או לפעמים חוסר הסכמה על דברים מסויימים - שזה גם מעניין. 

 

בפוסט הזה אנסה לחלוק אתכם את הדברים הנחמדים שהוזכרו בסדנא, ואני מקווה שתהנו מהם!

 

 

 

 

 

 

חלק א - ניתוח שירת סגנונות שונים במחזמר

 

המפגש התחיל בהרצאה על השוני בין סגנונות שונים במחזמר והאופן שאלו משפיעים על עיצוב הפראזה המוסיקלית ועל בחירת הצבעים והאפקטים הקוליים. הסתכלנו על שלושה קטעי וידאו ובחנו אותם מבחינת צבע/גוון קול, מבחינת הכניסה לצלילים והיציאה מהם (Onset/offset), סקופינג (גלישה לצלילים ומהם) ועוד. 

 

 

 

(This Nearly Was Mine - Rodgers & Hammerstein's South Pacific (Brian Stokes Mitchell

 

 

סגנון השירה שאנחנו רואים בביצוע הזה נקרא ״לג׳יט״ (Legit) - סגנון הפקה יותר ״קלאסי״ שאופייני בעיקר למוסיקה של מחזות זמר ישנים יחסית כיאה למחזמר South Pacific ממנו לקוח השיר.

 

בדומה לשירה קלאסית הגוון הקולי מאוד כהה (תיבת הקול נמוכה), עם זאת, מבחינת חלוקת האויר - הזמר אמנם נשען על הברות יותר מאשר על העיצורים, אבל הוא משתמש בחלוקת אוויר לא אחידה שעוזרת לייצר פראזה יותר ״דיבורית״, כזו שיותר מזוהה עם מחזמר ופחות עם שירה קלאסית. בשירה קלאסית לרוב אנחנו מנסים לשיר עם כמה שיותר ״לגטו״ וחלוקת אויר שווה ורציפה לאורך הפרוזה המוסיקלית כולה. 

 

עניין טכני שמעניין לראות הוא האופן שבו הזמר מחזיק את הצוואר שלו. שימו לב שברגעים יותר עדינים, כשהוא רוצה להפיק קול בעוצמה יותר חלשה וברגעים אינטימיים הוא מרים את הסנטר. השינוי הזה מאפשר לתיבת הקול לעלות קצת יותר גבוה, יותר סאונד יותר קצת יותר עכשווי בעולם המחזמר. (למשל מאוד בולט בקטע שמתחיל בדקה 3:59)

 

 

 

(See I'm Smiling - Jason Robert Brown's The Last Five Years (Anna Kendrick

 

 

 

השיר הזה כתוב בצורה שאופיינית למחזות זמר עכשוויים, לסגנון קוראים היום ״קונטמפורארי מיוזיקל ת׳יאטר״ - שם שמאוד מסביר את עצמו. ניתן לשמוע שהכתיבה של המקצבים והמנעד הקולי מסתמכת על סגנון הדיבור. בביצוע, גוון הקול הוא בהיר ויש דגש על העיצורים יותר מאשר על התנועות. הזמרת יכולה לשחק מעט עם המקצבים כדי להביע ולקרב אותם לאופן שהיא הייתה אומרת אותם, עם זאת התווים כתובים בצורה מאוד דיבורית מלכתחילה וזו מכתיבה את האנרגיה של הדמות בכל רגע נתון. 

 

עניין טכני וסגנוני שמעניין להבחין בו הוא שהזמרת משתמשת הרבה ב״קריק״ כנקודת גישה לצליל (Onset) שזה מאפיין דיבור מאוד אמריקאי (כיאה לדמות, וגם לשחקנית). 

 

 

I Didn't Plan It - Waitress The Musical (Keala Settle)

 

 

 

הסגנון בשיר הזה הוא סוגשל סול/גוספל ולכן גם מבוצע אחרת לחלוטין. בביצוע הזה הגוון הקולי עדיין בהיר, אבל המוסיקה כתובה בסגנון פחות דיבורי. הזמרת מרבה להשתמש בהתחלות צליל מאוד חזקות ופאנצ׳יות (glottal onset), ובסאונד מאוד טוונגי - מה שהופך אותו למאוד בהיר. בשירה בסגנון הזה יש נטייה להקדים את ההברות הסגורות בדיפתונגים (למשל במילה shame בדקה 0:31), יש המון שימוש במעברים בין רגיסטר החזה לרגיסטר הראש על מנת להביע, המון גלישה אל הצליל ו״נפילה״ ממנו.

 

בגלל שהצלילים הגבוהים בסגנון הזה דורשים המון אנרגיה, יש נטייה לגעת בהם ואז לרדת חזרה למטה - ולא למשוך אותם לאורך זמן רב. כך קל יותר לשמור על אנרגיה גבוהה עד לסוף השיר מבלי להתעייף באמצע. 

 

מעניין לשים לב שלמרות שהזמרת בוחרת לשיר את הצליל הגבוה על ההברה i ברגיסטר הראש / קול ראש - אנחנו עדיין נגדיר את השיר הזה כשיר ״בלטינג״ כיוון שהוא מאוד בהיר וחזק - סאונד שמשתמשים בו בשירה ברגעים מאוד חזקים ואמוציונליים. עוד הוכחה לזה שבלטינג לא בהכרח חייב להיות ברגיסטר חזה כל הזמן. 

 

 

 

 

 

 

 

חלק ב' - עבודה עם שני תלמידים במתכונת של כתת אמן

 

במהלך כתת האמן עלו כמה משפטי מפתח ותרגילים שאהבתי ואימצתי ואני שמח לחלוק אותם אתכם.

 

תרגילים - 

 

1. על מנת ״לאבחן״ את קול הדיבור של התלמידה, היא נתבקשה לספור לאחור מ-20 ל-1. במהלך הספירה התייצבה טונאליות מסוימת והיה ניתן לראות להבין מהי העוצמה שבה התלמידה מדברת. נתונים אלו נותנים לנו נקודת ייחוס להרגלים שלה ולנטייה הקולית.

 

2. על מנת לשחרר קצת את הלסת והשפתיים התלמידה נתבקשה לעשות תרגיל את העיצור Bah Bah bah עם שפתיים מתנפחות. אני לרוב עושה את זה עם Blah Blah Blah שמערב גם את הלשון.. אבל לפעמים באמת עדיף בלי הלשון. 

 

3. תרגיל נוסף שמאוד אהבתי היה לשיר מהלך מלודי פשוט כמו 1-2-3-2-1 על הברה כלשהי- פעמיים ברצף. פעם אחת ב״קול חזה״ עדין (!) ופעם אחת ב״קול ראש״ או להפך. התרגיל עוזר לשלוט בשתי האפשרויות ולנסות ״לקרב״ אותם מבחינה אקוסטית / מבחינת סאונד כך שישמעו דומה.

 

התרגיל עוזר תלמידים להיות מודעים ללמידת ה״דחיסות״ של סגירת מיתרי הקול ולמצוא אפשרויות נוספות. 

- לרוב אפשר לראות שכשהזמר שר ב״קול חזה״ הוא יסגור את מיתרי הקול בעוצמה חזקה (דחיסות גבוהה) שמקשה על המעבר בין הרגיסטרים. התרגיל אם כן מעורר מודעות לעניין ומעודד שינוי. 

 

 

 

ציטוט שאהבתי - 

 

״אלוהים ברא את הצלילים הגבוהים עוצמתיים יותר כדי שאנחנו לא נצטרך לעשות את זה בעצמנו״ 

 

במשפט הזה הכוונה בעצם להזכיר לתלמיד לא לדחוף יותר אוויר או להגביר עוצמה בעת עלייה בפיץ׳ - דבר שמייצר קושי במעברים של רגיסטרים ומייצר הרבה לחץ עודף על המערכת הקולית. 

 

אני אוהב את המשפט הזה קודם כל כי הוא משעשע והומוריסטי/ ציני וגם יש בו בעצם אמת. (ככל הנראה עקב יתרונות אבולוציוניים) האוזן שלנו רגישה יותר לצלילים גבוהים יותר ולכן בעצם גם בלי שנשיר חזק יותר - הצליל שנפיק ישמע חזק יותר אם הוא גבוה באופן יחסי לכל הצלילים האחרים.

 

 

 

חלק ג' -  דיברנו והתנסינו בכמה טכניקות אינטרפרטציה