על הוראת קול לשחקנים - עם לי נשרי-האוויט (מקצועות הקול ג')

נפגשתי עם לי נשרי לדבר על קול, או Voice כפי שנקרא התחום בעולם המשחק באנגליה ובארה"ב. לי חי ונושם את התחום, ומלמד באקדמיות ברמה הגבוהה ביותר בארה"ב, ביניהן הרווארד.


כפי שגם אמרתי לו במהלך שיחתנו, אני עברתי את ההכשרה שלי בלונדון כפרפורמר אחרי שהייתי מורה לפיתוח קול כבר די הרבה שנים. כתלמיד מן המניין לא ניהלנו שיח פדגוגי או העמקנו בהיסטוריה של התחום ובשיטות ההוראה. השיחה איתו סיפקה מענה לשאלות רבות שהעסיקו אותי בנוגע לתחום הקול כפי שנלמד בבתי הספר למשחק.




ספר קצת עליך, ואיך הגעת להתעסק עם קול?


מרגע שהייתי יכול לעלות על אוטובוס הייתי מרבה לנסוע לת"א. כל החברים שלי היו מקהילת ה"גיקים" - ICON, "כנסים חנונים" ו"מופע האימים של רוקי" וכל הדברים האלה - וככה, דרך הפקות חובבים נכנסתי לעולם התיאטרון. זה התחיל לגמרי כתחביב - תמיד חשבתי על לימודי ביולוגיה ורפואה.

הרבה מהחברים בת"א, שעשו כל מיני הפקות, הכירו את עידן ליפר, והחלו לקחת אצלו שיעורים. בהתחלה זה היה בסדנאות, אח"כ קבוצת תיאטרון שבה עשינו כל מיני הפקות גם במהלך השירות הצבאי שלי וגם אחרי שהשתחררתי. היינו סוג של קבוצת פרוטוטייפ של מה שהוא עושה עכשיו (הכוונה ל"המסלול לתיאטרון ומחזות זמר") - והוא נתן להרבה מאיתנו את הרעיון של ללמוד בחו"ל - ספציפית ב-AMDA וכך, כשהייתי בן 22 התקבלתי למסלול מחזות הזמר ב- AMDA ועברתי לניו-יורק.


איך היה ב- AMDA?


יש לי מערכת יחסים מאוד מורכבת עם AMDA, זה מקום שיש איתו כל מיני בעיות אבל בשורה התחתונה הייתה לי חוויה נהדרת כי נפלתי על מורים טובים ויצא לי להתפתח ולהרגיש שאני מתקדם.

שם אמרו לי לראשונה - "יש לך מבטא זר, אתה ממש חייב להיפטר ממנו. אם אתה רוצה להצליח בתעשייה ושיקחו אותך ברצינות - אתה לא יכול לדבר במבטא ישראלי."

זה דבר די נוראי להגיד למישהו. היום כמורה, אני לא מאמין בדרך הזו בשום צורה, אבל בגלל שאמרו לי שאני זר ושאני צריך לעבוד על זה, ובגלל שהיית תלמיד רציני - הלכתי לכל שיעור קול שיכולתי: Voice and Speech, American standard, עבדתי על מבטאים בצורה יומיומית עד שהגעתי למצב שאנשים לא בהכרח ידעו שאני לא אמריקאי.


בגלל שהעמקתי בזה, למדתי המון על המערכת הקולית, על האופן שבו אני משתמש בקול שלי והבנתי שזה הצד החזק שלי. בנוסף לזה, המורים של התחום הם גם אלה שלימדו אותנו שייקספיר - נושא שהתאהבתי בו לחלוטין. כיום אני מבין כמה מעט הבנתי אז, אבל האהבה לתחום רק התחזקה וכיום זה תחום ההוראה שהתשוקה שלי אליו היא הגדולה מכל.


אחרי הלימודים ניסיתי לעבוד כשחקן (משמע רוב הזמן עבדתי כמלצר במסעדה איטלקית) עשיתי לא מעט שייקספיר והצגות אבל לא השתתפתי במחזמר, ואחרי כמה שנים כאלה התחלתי לצאת עם מי שלימים נהיתה אשתי. היא היתה במקור מבוסטון, וכמה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת היא עברה חזרה לבוסטון לעשות תואר שני במנהל עסקים, אז במשך שנה הייתי נוסע מניו-יורק לבוסטון והתחלתי לחפש סיבה לעבור לבוסטון - וכך עלה הרעיון לתואר שני.


בהתחלה חשבתי על תואר שני במשחק והתחלתי לחפש קורסים שונים. במהלך החיפושים ראיתי שיש תוכנית ל- Voice and Speech בבית הספר למשחק בהרווארד (שאינו שייך להרווארד - היסטוריה מורכבת) והמסלול היה MFA ב-Vocal pedagogy ומתמקד במשחק, דרמטורגיה וקול.



הייתי צריך לחשוב היטב איזה תואר יתרום לי יותר ולשאול את עצמי מהן החוזקות שלי ומה יקדם אותי בקריירה. אמרתי לעצמי שמבחינת הכנסה - אני מכיר אישית שחקנים שהופיעו בברודווי מספר פעמים לאורך הקריירה שלהם, והיום בגיל 50 או 60 הם עדיין מגישים משקאות בבר, בקושי סוגרים את החודש, ואין להם חסכונות. הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. מצד שני, המחשבה להיות בתוך תוכנית למשחק, לעבוד עם שחקנים אבל לא לשחק בעצמי - הייתה קשה.


הידיעה שזה מה שאני עושה הכי טוב וזה מה שמבדיל אותי משחקנים אחרים, שמבחינת עבודה זה נותן לי מקצוע מיוחד, וכמובן גם שזה שם אותי בעיר שבה אני רוצה להיות עם בת הזוג שלי הביאו אותי בסופו של דבר לא להגיש בקשה לתוכניות אחרות ל-MA במשחק והגשתי רק לתוכנית הזו.


מדהים שידעת לזהות את החוזקות שלך ולהשקיע בהן. הרבה אנשים משקיעים רק במה שהם היו רוצים להיות טובים, ולא מכירים בחוזקות שלהם - מה שיכול ליצור המון המון תסכול. אני לא אומר שלא צריך להשקיע גם בדברים שלא באים בקלות או שיש נטייה טבעית אליהם - אבל באלה לרוב קשה להיות יוצא-דופן.


ספר קצת על הקורס?


התקבלתי לתוכנית פדגוגית - בלי שאי פעם לימדתי משהו. למזלי גיליתי שאני מאוד מאוד נהנה ללמד. זו היתה הפתעה מאוד משמחת והיתה לי חוויה מדהימה בלימודים. זו תוכנית של שנתיים שמקבלת תלמיד אחד בשנה ופועלת במקביל לתוכנית ללימודי משחק. כלומר, במהלך התוכנית התלמיד התלוויתי לכל שיעורי הקול של תלמידי המשחק של שנה ראשונה ושנייה כדי להיות נוכח בכל השיעורים של ראש המגמה שלי כדי לספוג את שיטות ההוראה שלה. כמו כן נדרשתי להיות נוכח גם בשיעורי המשחק שלהם ובשיעורים עם המורה לשייקספיר שהיה מגיע לכמה שבועות מרוכזים בכל סמסטר - והייתי מגיע לכל השיעורים שלו כי זה היה השיעור הכי חשוב בניתוח טקסט.



במקביל לזה כחלק מהלימודים נחשפתי להמון שיטות קול כמו אלה של לינקלייטר, סיסלי ברי, פאטסי רודנברג ונדרשתי להיות מוסמך בפיצמוריס ועזרתי בהוראת קורסים בהרווארד. שם, כבר בשנה הראשונה, לימדתי קורס אחד בשבוע בעצמי בפיקוח התלמיד שהיה בשנה מעלי בתוכנית. בסמסטר השני הדרכתי קולית את ההפקות של השחקנים משנה שנייה בהדרכתה של ראשת המגמה שלי. זה היה אחד הדברים המשמעותיים בלימודים. בשנתיים בלימודים הדרכתי 9 הפקות.


לאורך השנתיים היו לי המון שעות של פרקטיקה - שעות של ללמד, לנסות דברים, לגלות מה עובד ומה לעובד ולגלות איזה סוג של מורה אני. וכמובן שקיבלתי כל הזמן פידבק על ההוראה שלי, הרבה שעות שבהן ראש התוכנית צפתה בנו מלמדים, דיסכסה איתנו על ספרים בתחום הפדגוגיה הקולית שהיינו צריכים לקרוא ועזרה לנו לתכנן את השיעורים ולהתמודד עם אתגרים שעלו. ובסמסטר האחרון נסעתי יחד עם תלמידי המשחק של שנה א' למוסקבה, ושם במשך כל הסמסטר הייתי המורה היחיד לקול שליווה את התלמידים.


לקח לי הרבה זמן למצוא את 'הקול שלי' כמורה, ולהרשות לעצמי להיות מצחיק ולייצר אוירה מאפשרת לנסות דברים ומאפשרת להכשל.


זכורות לך הפקות שהדרכת שהיו מאתגרות במיוחד?


מבחינת מבטאים היה מחזה אחד בשם 'Dying for it' אדפטציה של פארסה רוסית משנות ה20 בשם 'Suicide', בה הבמאי רצה מבטאים רוסיים די מוגזמים. זה היה מאוד כיף אבל זו היתה עבודה אינדיווידואלית עם השחקנים באופן אינטנסיבי וזה היה מאתגר כי חלקם קלטו את זה מאוד מהר ולאחרים לח יותר זמן, לחלקם היו חרדות בנוגע לביצוע המבטא, וכן לשחקן הראשי היו קשיי שמיעה, דבר שהיווה עוד אתגר רציני כיוון שהוא השחקן שיש לו הכי הרבה טקסט ולפעמים היה נדרש זמן רב להעביר לו את המידע הדרוש.


עוד הפקה שהיתה מאוד מאתגרת מבחינת הפקה קולית הייתה ההפקה של מחזה בשם They Shoot Horses' Don't They?' אותו ביים במאי פולני. הקונספט של ההצגה הוא שכל ההצגה היא מעין מרתון של ריקוד, כשהאחרון שמצליח להמשיך לרקוד זוכה בכסף. במהלך כל ההצגה, שנמשכה כשעה וחצי, כל השחקנים נדרשו לרקוד ללא הפסקה בנוסף למעברים מאוד מהירים ולסצינות של קרבות במה. מבחינת הדרישות הווקאליות היה מאוד מאתגר לעזור לסטודנטים להצליח לשמור על הקול ולא לאבד אותו בגלל המאמץ הגופני האינטנסיבי, כמו כן היה לא פשוט לייצר רגעים אינטימיים, אך כאלה שעדיין ישמעו לקהל.

(הפקות שלי הדריך קולית)



אשמח שתפרט קצת על תחומי האחריות שלך כמורה.


לרוב מתייחסים לשלושה תחומים:

  1. הפקת קול - VOCAL PRODUCTION

  2. דיבור ומבטא - SPEECH AND ACCENT

  3. עבודת טקסט - TEXT WORK


ב Vocal Production - אנחנו מנסים לעזור לתלמידים לזהות את ההרגלים הגופניים שלהם, להבין איפה הם מחזיקים מתח בגוף, לתת להם כלים להפחית מתח מיותר ולהשיג שימוש יותר יעיל ובריא בקול. מתמקדים המון ביציבה ובנשימה - בעיקר בשחרור של שרירים סביב החזה והבטן כדי לאפשר למכניקה לפעול יותר בקלות. דבר שיאפשר להם לעמוד בכל דרישה ווקאלית: בין אם זה צעקות, שירה, עבודת מסך או עבודת תיאטרון, עם או בלי מיקרופון.


עבודת קול היא עבודת גוף. אני לא יודע איך ללמד קול בלי לעבוד על הגוף. המערכת נתלית על עמוד השדרה וכל שינוי קטן ביציבה משפיע מאוד על גיוס של שרירים שיוצרים מתח. לנשום בחופשיות זה אחד הדברים הכי עוצמתיים שאפשר לעשות על במה. בגלל שרוב האנשים על במה הם קפוצים, לראות מישהו נושם בנוחות על במה, כקהל, זה נותן לנו את האופציה לנשום, להרגע ולהתחבר לשחקן.


כפי שהזכרתי, אחת השיטות המרכזיות שאני עובד בה היא שיטת פיצמוריס, שיטה המבוססת על tremor work. עובדים עם מנחים שונים שמגיעים מתחום היוגה במטרה ליצור איזשהו רטט בשרירים מסוימים. שיטת שלראשונה נתקלתי בה ב AMDA - תרגלנו אותה במשך שלושה חודשים בסמסטר הראשון בלי שום קונטקסט ובלי שום הסבר - ושנאנו את זה. היום, אחרי שהוסמכתי בשיטה אני מבין אותה וכיצד היא תורמת הרבה יותר.



ב- Speech and Accent - פעם היו מלמדים מספר מבטאים "סטנדרטים" - RP, Cockney, Stage Standard, Standard North American ואומרים לך שאלה המבטאים שתשתמש בהם הכי הרבה. היום יש דרישה למבטאים הרבה יותר ספציפיים, ולדעתי בצדק. אנחנו עושים עבודה יותר מדוייקת. עושים בחירות ספציפיות ולא מסתפקים במשהו כללי. אם אתה מתבקש לדבר במבטא אירי לדוגמא, השאלה הבאה תהיה "מאיפה באירלנד?" כי המבטאים יהיו מאוד שונים בין קורק, להיילנדז, לדבלין וכו'. אז חייבים לאמץ גישה אחרת.


בגישה הפדגוגית שלימדו אותנו ב - AMDA היו צלילים 'יותר טובים' או 'יותר נכונים' - כלומר יש סטנדרט שצריך להתיישר לפיו, יש צלילים שהם "באופן אובייקטיבי" עדיפים על פני צלילים אחרים - ו'הצלילים הנכונים' האלה הם בד"כ כאלה של אנשים לבנים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, ומפלים אנשים שבאים מדיאלקטים ומרקעים אתנים שונים - ע"י כך שמאלצים אותם להישמע מאוד מאוד לבנים - באמירה שזה המבטא ה'נכון' וה'נייטרלי'.

המטרה בשיטה שבה הוסמכתי ואותה אני מלמד, Knight Thompson Speechwork או בקיצור (KTS) היא ללמד את המערכת הפונטית שמכילה את כל האופציות. במחשבה שאם אתה לומד את כל האופציות תוכל להבין את המערכת שלך עד כדי כך שתוכל לייצר כל מבטא שתצטרך לעשות, ולעמוד בכל דרישה שתסריט/מחזה יציבו בפניך. תוכל לנתח מבטאים בעצמך. למעשה, הלימוד ההוליסטי שלך מעניק לך עצמאות.


(חלק מהטבלה הפונטית - הלקוחה מהאתר הזה ובו גם דוגמאות מושמעות של הצלילים)



שחקנים צריכים ללמוד כ"כ הרבה מיומנויות בימינו ובמבטאים מתמקדים רק בשיעור אחד בשבוע, לרוב. במהלך הזמן הקצוב הזה נראה לי מאוד קשה ללמד בצורה כזו הוליסטית את כל הצלילים שיש בעולם ואז מתוכם להתחיל ללמוד איך לנתח ואיך לבחור. לא יותר פשוט להגיד "אלה המבטאים שתשתמשו בהם הכי הרבה ואותם תלמדו כעת"?


זה נכון, אני לא אומר שאנחנו לא צריכים להכין אותם לאיך שהעולם מתנהל. תמיד עולה השאלה באיזה מבטאים להתמקד בקורס מבטאים. צריך להתאים את זה לכיתה שיש לך. אם יש לי כיתה ששני שליש ממנה ממוצא אפרו-אמריקאי אני לא אלמד אותם מבטאים שרק אנשים לבנים יצטרכו לעבוד עליהם. יש פה מורכבות גם מבחינת מתחים אתניים. אז זה מאוד תלוי-כיתה. אני תמיד נותן לתלמידים שלי רשימה של 30-20 מבטאים שסביר שהם יצטרכו לדעת לדבר בהם.


יש בחור בשם Daron Oram שמלמד בסנטרל כרגע (Royal central School of speech and Drama). שאומר שהוא כבר לא מלמד אסופה של מבטאים בקורס אלא הוא מלמד "איך לומדים במבטא" ונותן לתלמידים לעשות פרויקט, לבחור מבטא שהם רוצים לעבוד עליו ולנתח אותו באופן מקיף. ברגע שהם עושים את זה פעם אחת - הם יכולים לעשות את זה שוב ושוב, בהתאם לדרישות. לשם העולם הזה הולך לדעתי.



אז התמקדנו בינתיים בעבודת מבטאים ועבודת גוף ונשימה. מהם הדברים הבסיסיים שצריך לעסוק בהם בעבודת טקסט?


בתואר השני היה לי מורה לשייקספיר ששינה את איך שאני חושב על שפה, על משחק ואת האופן שבו אני קורא ספרים. זה נושא מורכב אבל הכרחי מאוד לעבודה של שחקנים וזמרים. אנחנו בוחנים איך שפה מורכבת ואיך אנחנו משתמשים בה כדי "לשנות" (להשפיע, לעורר תגובה) את מי שאנחנו מדברים אליו.


כשנתקלים בטקסט מאוד מורכב, כמו מחזות שייקספיר, צריך להבין איך הוא משתמש בשפה. אנחנו בוחנים איך ניתן להיעזר בקצב ובשינויים בקצב וכן מנסים להבין את משמעותם של שינויים מבניים בטקסט ואיך ניתן לתרגם את כל אלה לפעולה. כמו כן, לומדים למצוא את החלקים הכי חשובים, הדברים שהם מרכז הכובד של המשפט ולתת להם משקל משמעתי בהגייה לעומת החלקים האחרים, הפחות חשובים, שלעתים שחקנים מדגישים שלא לצורך - לרוב מפחד שלא ישמעו אותם או שהמשפט לא יעבור לצופה.


אחד הדברים הראשונים שאני מלמד בשייקספיר הוא שלא כל מילה חשובה. צריך למצוא על מה מסתמכת התמונה במשפט ומה המרכז שלה. באופן סטטיסטי - כינויים, מילות שלילה, מילות יחס, ותוויות הם כמעט אף פעם לא חשובים. הסיכוי שהם יהיו חשובים הוא אחד למאה. זה לא שצריך להתעלם מכל אלה, אלא לדעת שלרוב הם פחות חשובים - אבל שאם הם יתקלו אי פעם בדפוס רטורי שדווקא כן בא להדגיש את אחד מאלה, הם צריכים לתת לו משקל בהתאם.


ככל שהרטוריקה יותר מורכבת - מלאכת ההבחנה בין העיקר לתפל תהיה מורכבת יותר. צריך לדעת איפה לשים את האנרגיה כדי לא ללכת לאיבוד ברטוריקה.


בארצות הברית משחקים את מחזות שייקספיר במבטא אנגלי או מקומי?


זה בהחלט דיון מרתק. עד היום בכל מיני מקומות מלמדים שייקספיר במה שקרוי "המבטא הטראנס-אטלנטי" / "אמריקן סטנדרד" - זה היה המבטא שבו גם דיברו בסרטים של שנות הארבעים והחמישים בארה"ב - קתרין הפבורן ואחרים, ובמשך המון שנים הוא נחשב ברירת מחדל בתעשיית הקולנוע והבידור, אלא אם התסריט דרש מבטא ספציפי. כביכול הוא נחשב מבטא יותר "נכון".


(בוידאו - דוגמא לאופן הדיבור המוזכר. מי שמתעניין בנושא מוזמן להציץ בכתבה הזו ובה הסברים ודוגמאות נוספות.)


אדית' סקינר, היתה אחת המורות שלימדה את זה ויש סיפור ידוע שכשהיא לימדה בייל היא הייתה שואלת את התלמידים שלה לשמותיהם ומתקנת להם את ההגייה - שוב, מתוך מחשבה שיש צליל יותר "נכון" לבמה.


אז KTS נולדה כתגובת-נגד לסטנדרט לדיבור. הפדגוגיה מתחילה להשתנות היום, כבר לא מלמדים סקינר. בימינו כל המורים בייל סקול אוף דרמה מלמדים KTS.


עוד נרחיב על KTS ועל פיצמוריס בפוסט נפרד. אבל בינתיים, כל מה שאתה מתאר בתחום עבודת הטקסט נשמע כמו הוראת משחק לכל דבר. איפה עובר הגבול בין מורה לקול למורה למשחק? איך קרה היסטורית שזה חלק מאותו תפקיד?


אני לא חושב שיש הבדל. שיעור קול הוא שיעור משחק. אולי שיעור משחק עם דגש קצת אחר, אבל כל הדברים שדרושים לשיעור משחק דרושים גם לשיעור קול. אנחנו אף פעם לא עובדים על קול במנותק מפעולה.

אין לי אינטראקציה עם אף אחד שבה אני עושה קולות רק כדי לעשות קולות.


אז למה קוראים לזה וויס ולא משחק? למה אתה לא מגדיר את עצמך כמורה למשחק?


אני גם מורה למשחק. הרי הגעתי לקול דרך משחק. אני לא מכיר הרבה אנשים שהגיעו לעבודה על קול כי ספציפית קול עניין אותם לכשעצמו. זה נכון שיש הרבה דרכים להגיע לקול מכיוונים שונים, למשל אתה הגעת ממוסיקה קלאסית, אבל מוסיקה קלאסית היא גם משחק.


לא תמיד אנשים זוכרים את זה לצערנו… אבל אתה צודק.


אז בעצם אפשר להגיד שוויס זה תת-תחום בתוך הוראת משחק. כמו שמלמדים ליצנות או תיאטרון פיזי כחלק מלימודי משחק. יש פה איזו מיומנות ששמים עליה דגש בשיעור, אבל היא באה לתמוך בשחקן בכל אשר יעשה.


ומהו בעיניך מורה טוב לקול? מה הקוים שמנחים אותך בעבודה? ה"אני מאמין" שלך?


קול הוא דבר שאדם צריך לחוות אותו ולהרגיש אותו… אפשר להסביר לתלמידים המון דברים ולתת להם ידע אינטלקטואלי, שהוא חשוב ונחוץ להבנה של המערכת ברמה האנטומית והתפעולית - ידע שחשוב שיהיה להם, אבל עד שהם לא ינסו דברים בעצמם וירגישו על המערכת שלהם - הם לא יתקדמו. על מנת לאפשר את זה צריך לייצר סביבה נעימה ונוחה עם הרבה מאוד פתיחות ומוכנות לעשות עבודה פיזית.


מורה טוב צריך לתת לתלמידים את המרחב, הליווי והיד היציבה שהם יכולים להיאחז בה כדי לגלות מה הגוף שלהם מסוגל לעשות. כמו כן, תפקידו של המורה הוא לזהות מה ההעדפות שלהם ולנסות להיות אובייקטיבי ולא ללמד מתוך מחשבה שהוא יודע יותר טוב מה הם צריכים לעשות ולא מתוך האסתטיקה האישית שלו. אפשר להציג רעיונות אסתטיים אבל לא לכפות אותם.




איך מתחלקת העבודה שלך בין שלושת התחומים שפירטנו?


תלוי איפה ובאיזה קורס - בהתאם לדרישה. לפעמים מזמינים אותי ללמד קורס מבטאים ואז זה כל מה שאני עושה במסגרת הקורס. בקורס Voice for Stage בהרווארד אנחנו לא מלמדים מבטא בכלל. אנחנו נוגעים בזה באופן מאוד כללי. מבחינת עבודה שאינה אקדמית - כשאני מדריך הפקות תיאטרון, שזה בערך שליש ממה שאני עושה בימים כתיקונם, אני מדריך מבטאים. אף שאני עובד גם כמדריך שפה ודיבור אם אני מדריך הפקה שייקספירית אז אני עובד על רטוריקה ושפה. אז אפשר לומר שזה די מתחלקת בין התחומים וזה די מגוון.


ספר קצת על הדברים שמעסיקים אותך בימינו, ואיפה אפשר לעקוב אחרי מה שאתה עושה?


כיום אני פרופסור למבטאים ב- Boston Conservatory at Berklee College of Music, ובנוסף מלמד קורס ל-Public Speaking בהרווארד.

בימים כתיקונם (כשאין מגיפה עולמית...) אני מדריך מבטאים ושייקספיר בהפקות בכל רחבי מסצ'וסטס, מלמד סדנאות כשמתאפשר, ומכין שחקנים לאודישנים והפקות.



ודבר אחרון כמיטב המסורת -

אם תוכל להמליץ על מספר ספרים שאתה חושב שכל אדם שמתעניין בקול צריך לקרוא ולהכיר.


Speaking with Skill - Dudley Knight -

הספר היחיד (כרגע - יצאו עוד בשנה הקרובה) על שיטת Knight-Thompson Speechwork, שהיא לדעתי השיטה החדשה והטובה ביותר ללימוד Speech and Accents בעיני.


ספרים שכדאי לקרוא על- Vocal production:

Freeing the Natural Voice - Kristin Linklater

The Actor Speaks - Patsy Rodenburg


אם תרצו ליצור קשר עם לי, אתם מוזמנים לכתוב לו למייל -

LNHvoice@gmail.com


והישארו דרוכים, כי הרחבנו על KTS ועל פיצמוריס לעומק. כל זאת ועוד..


עקבו אחרי

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square