אני עושה הפסקה מסיפור כתיבת המחזמר שאני עמל על כתיבתו.. (זה מה שנקרא עבודה כפולה) כדי לספר לכם על חווית החופש בוילנה שלקחתי לעצמי אחרי ההפקה בלונדון. שואלים את עצמכם איך לעזאזל הגעתי לוילנה? אז ככה...
מאיה פנינגטון, אשתי השלישית, היא חברה יקרה, זמרת מהממת ומורה לפיתוח קול עם מלא ניסיון, מוזמנים לראות/ לשמוע קצת יותר על מאיה כאן באתר שבניתי לה!
בשלוש השנים האחרונות מאיה מבלה חודש בוילנה, בירת ליטא. מאיה מגיעה לשם לקורס קיץ ביידיש בו היא מעבירה סדנה של שירים ביידיש ותוך כדי מבלה את זמנה ביצירה, בהופעות בכל מני מקומות ברחבי העיר והשנה - גם איתי.
החלטתי לנסוע לבקר את מאיה אחרי שלמעשה קיוויתי שהיא תבוא ללונדון, אבל כשהתברר לי שהיא נמצאת בוילנה בדיוק בתאריכים שבהם אני מתכנן להיות בחופש (חופש שידעתי מראש שיהיה נחוץ מאוד אחרי התקופה העמוסה ביותר של ההפקה) ואחרי שהיא הזמינה אותי בצורה מפתה מאוד להתארח אצלה - בצעד די ספונטני החלטתי פשוט ללכת על זה. זה מזרח אירופה.. זה זול, זה קרוב, זה לא חם כמו לונדון (לפחות זה מה שקיוויתי- טעות.) וזה עם מאיה- מושלם.
אז הגעתי לליטא!
נחתתי בלילה של יום חמישי, וביום שישי מאיה כבר לקחה אותי איתה ל"שאבס טיש" (ארוחת שישי) של הקורס בבית הקהילה היהודית בוילנה. שם, יחד עם האוכל, המשתתפים קיבלו שירונים שהוכנו מבעוד מועד על ידי מאיה - עם אסופת שירים ביידיש. מיד נזרקתי מאה שנה אחורה, למזרח אירופה, בתקופה בה נבנה המבנה בו ישבנו- מבנה הקהילה היהודית ששימש בזמנו כ-גימנסיה עברית
סביב השולחן ישבו איתנו חבריה של מאיה לקורס, חבורה מגוונת ומרשימה של יהודים ושאינם יהודים, שבאו ללמוד על השפה והתרבות של יהודי מזרח אירופה מהדורות הקודמים. קהילה ענקית ומיוחדת שהיום נשארו ממנה רק שרידים עצובים של עבר מפואר. בין המשתתפים היו מספר אמריקאים וקנדים מבוגרים, סטודנטית גרמניה שחוקרת יהדות, סטודנט אמריקאי שחי בדבלין ולומד פוליטיקה ודת, צעיר ליטאי שאינו יהודי ומרגיש צורך לגשר על הפער שנפער בין יהודים לליטאים (לדבריו ״אם הייתי נולד לפני 80 שנה קרוב לוודאי שהייתי מדבר יידיש״), זמרת ומורה לפיתוח קול מאוסטריה שלומדת יהדות, בחורה ישראלית-הולנדית שחיה בהולנד ומעוניינת להעמיק את הידע שלה בשפה כדי לרכוש את היכולת לתרגם יידיש להולנדית, כמה ישראלים ועוד ועוד ועוד. ערב רב של אנשים שהמשותף להם הוא הרצון ללמוד ולהכיר את יידיש.
עם תחילת הזמירות הוקסמתי מהכוח של השירים ליצור בן רגע אוירה חמה וקהילתית, וכן נזכרתי כמה חוש הומור ותיאטרליות-קברטית מצויים בשירים ביידיש. להבדיל מהשירה הקלאסית שרווחה באותם אזורים באירופה השירה היידית תמיד נראית לי יותר מיידית ונטולת מחסומים בין המבצע לקהל. גם כאשר החומר המוסיקלי והטקסטואלי הוא אמנותי לכל דבר נשאר חיבור יותר מיידי בין המבצע למאזינים. סגנון ביצוע שאני מאוד מחובר אליו.
כפי שבטח כבר הבנתם.. אני ממש לא מומחה לשירת יידיש, אבל מאיה ניצלה את נוכחותי להופיע איתה ועם שני משתתפים נוספים מהקורס בשיר חביב מאוד (ווי אזוי לעבט דער קיסר), ובביצוע מקהלתי לשיר עצוב ביותר, ומאוד מאוד יפה ("מיין רוע פלאץ"). חשבתי שיהיה נחמד לחלוק אתכם קצת מהשירים ומהחוויה ולראיין את מאיה על המחקר שהיא עשתה, השירים והאנשים שנגעו בה בשלוש השנים האחרונות בליטא.
מאיוש, קודם כל ספרי מה הביא אותך בכלל לקורס הזה מלכתחילה ואיך שמעת עליו בכלל?
לפני חמש שנים, ביולי 2013, יצאתי עם אמא שלי, דודה שלי ואחותי למסע שורשים שערך שבועיים, יחד עם קבוצה של דרום אפריקאים שרובם ממוצא ליטאי כמו סבא וסבתא שלי מצד אמא, וחלקם ממוצא פולני או לאטבי. במסע ביקרנו בערים מרכזיות, אתרי הריגה, אנדרטאות, מוזיאונים ושמענו הרבה על ההיסטוריה המפוארת של הקהילה היהודית באזור. בסוף המסע, דודה שלי נתקענו בוילנה ליום נוסף - ודודה שלי "גררה" אותי איתה ליום הראשון של קורס הקיץ של המכון ליידיש במחלקה ללימוד שפות באוניסרסיטה של וילנה.
אני ממש לא הייתי בעניין, הייתי מותשת לגמרי גם פיזית אבל בעיקר רגשית מהמסע, אבל עד היום אני מודה לה על כך שהתעקשה. טקס הפתיחה של הקורס היה חוויה ממש מרוממת, היו שם אנשים מכל העולם, כל הגילאים, יהודים ולא יהודים... מה שמעניין בשפה הזו זה שבגלל שהיא לא שפה ״פרגמטית״ ללמוד, היא מושכת אליה אנשים עם סיפורים מאוד מעניינים ורצון מאוד מסוים ורגשי ללמוד אותה וזה כ״כ מיוחד.
בטקס דיברה פאניה, היום בת 95, ועדיין מתפקדת כספרנית של המכון ללימודי יידיש. פאניה הייתה פרטיזנית בתקופת השואה שחזרה לחיות בוילנה אחרי המלחמה והיא אישה מעוררת השראה. בנוסף הקרינו סרט עם תיעודי וידאו נדירים משנות השלושים שמנציחים את הרחובות היהודיים והתרבות והקהילה שנעלמו. וזהו, כך בעצם החלטתי שאני לומדת יידיש, והחלטתי שאני לומדת יידיש בוילנה - כי אם יש מקום שמרגיש נכון ללמוד יידיש זה יהיה איפה שהמשפחה שלי דיברה את השפה, איפה שאנשים חיו בה ואיפה שאנשים התפללו, התחתנו והולידו וקברו ושרו וכתבו בשפה הזו.
את מוכנה לספר לנו על התהליך שלך עם החיבור לרפרטואר החדש ועל שירים שגילית בשנים האחרונות שנגעו בך באופן מיוחד וממשיכים ללוות אותך?
בטח. התהליך שלי עם המוסיקה התחיל מתחושה של זרות ואולי אפילו התנגדות. הגעתי למוסיקה הזו עם איזה חשש מסוים - לא הכרתי הרבה מוסיקה יידית שריגשה או אתגרה אותי, אבל היא שבתה אותי והיא שובה אותי יותר ויותר. ככל שאני מעמיקה אני מגלה כמה השפעות שונות נכנסות לעולם הזה המוסיקלי, כמה אפשר ללמוד על ההיסטוריה של אנשים שכתבו אותה, כמה שהיא מספרת סיפורים טובה, כמה שהיא רגשית. אני מאוד מתחברת למה שאמרת על צורת ההגשה והחיבור הרגשי המיידי.
השיר הראשון שאני זוכרת ששרתי ביידיש אי פעם שנקרא "לעמעלע", הוא בעצם עוד גרסה של הסיפור של עקדת יצחק. הוא הולחן והושר ע״י חוה אלברשטיין והוא ממש תפס אותי מהפעם הראשונה ששמעתי אותו. זה היה ממש מזמן, שרתי את השיר בתיאטרון ששיחקתי בו בטקס יום השואה.
מאז, יש כל מני שירים שנוגעים אבל מאלה שכרגע צפים לי בזיכרון יש את ״מיין רוע פלאץ״ ששרת איתנו.
השיר מדבר על שריפה נוראית שקרתה במפעל של שלוש קומות, sweatshop (סדנת יזע - לינק לויקי) שבו הועסקו בעיקר מהגרות צעירות בניו יורק לפני קצת יותר ממאה שנה. בשריפה, שהיא האסון הכי גדול שקרה במקום עבודה בניו יורק עד לאסון התאומים, נהרגו כ-150 א.נשים ונפצעו עשרות, באשמת הבעלים של המפעל שלא דאגו לבטיחות ולתנאים בסיסיים לעובדים.
בעקבות האסון הזה שינו הרבה חוקים וזו היתה נקודת מפנה, אבל נראה שאנחנו עדיין צריכים שיקרה אסון כדי שישתנה משהו... השיר נכתב כתגובה לאסון הזה ע״י עובד לשעבר של המקום. שם השיר אומר ״מקום מנוחתי״ והוא מתאר כל מני נופים פסטורליים וסיטואציות והמסקנה בסוף כל חלק זה שאין את הפסטורליה כי "מקום מנוחתי" הוא בין המכונות של בית החרושת.
מוסיקלית השיר גם מאוד נוגע ויפה ומזכיר בלדה אירית. מעבר לזה שהשיר מלמד אותנו על חיים של אנשים ואירועים היסטוריים שקרו, בשבילי השיר מהווה תזכורת למה שיש לנו עוד ללמוד.
יש גם שירים שמחים!
למשל ״ווו ביסטו געווען״ שהוא שיר אהבה מקסים; יש את ״שנירעלע פערעלע״, שהוא שיר חסידי ״אפי״ על המשיח שהוא גדול ומלא רגש וממש יפה בעיני. השיר ״שפרייז איך מיר״ - אדפטציה של שיר צועני כייפי ומשמח. יש המון שירי שבת ושירי שתייה כיפיים ומשמחים שעושים חשק לחגוג ולרקוד. יש כמה שירים שמישתתפי/ות הקורס קיץ תרגמו או עיבדו - כמו למשל Dancing Queen של ABBA ותרגום יפה של מייקל וטקס לשיר של בוב דילן בשם All Along the Watchtower.
ספרי על המיצב האמנותי שהשתתפת בו?
השיר ״א יידיש קינד״ הוא שיר על אמא שמחביאה ילד אצל משפחה לא יהודית שמגוננת עליו תוך סיכון חייהם, סיפור שחזר על עצמו בגוונים שונים בתקופת מלחמת העולם השנייה שמצד אחד נותן קרדיט לסיפור של חסידי אומות העולם ומנגד מדובר בטרגדיה בשיר של מחיקה של זהות ותרבות, כשהאמא - בניגוד לשם השיר (״ילד יהודי״) - אומרת לילד שישכח שהוא יהודי כדי שיוכל לשרוד את המלחמה.
בספטמבר 2017, פיליפ מילר, מלחין דרום אפריקאי וחבר של המשפחה, פנה אלי והשתמש בשירה שלי כחלק מהמיצב שכולל גם דיבור ועוד שירה שבקעו מתוך תיבות דואר כסוג של מכתב מהעבר.
שאלה אחרונה. בבוקר ובמהלך הימים את לומדת יידיש ושרה ומלמדת שירים ביידיש, ואז בערב את מופיעה עם השירים שלך ועם ג׳אז בעיקר באנגלית. זה מרגיש ממש כמו שני עולמות שונים. איך העולמות האלה מתקיימים במקביל אצלך בחיים והאם את חושבת שיש או יהיו להם מקומות השקה? אולי יום אחד תופיעי עם שירי יידיש במופעים שלך?
אז זהו שבעיני הם לא עולמות שונים… כלומר, במוסיקה כמעט תמיד אפשר למצוא נקודות חיבור והשקה. אפשר לאמר שמוסיקה היא שפה והז'אנרים השונים הם כמו ניבים שונים של השפה. הביטוי האנושי הוא אוניברסלי וטבעי והוא נטוע בתוך חוקי הפיסיקה וההרמוניה. הקשר בין מוסיקה יהודית וג'אז גם הוא לא דבר חדש, ואפשר לראות דוגמאות רבות לזה בייחוד באמריקה בה תמיד היה קשר חזק בין החברה היהודית ומיעוטים אחרים. לואי ארמסטרונג נקשר בילדות שלו למשפחה יהודית וענד במשך כל החיים שלו מגן דוד, האחים גרשווין כתבו את האופרה "פורגי ובס" ושילבו בה המון מאפיינים של ג'אז ובלוז, ויש עוד ועוד נקודות השקה וחיבור כאלו.
במוסיקה אין באמת גבולות. אם נוצרים גבולות - זה משהו חיצוני שאנחנו קובעים, לפעמים באופן כפוי. בכל ז'אנר יש את הדברים היותר אופיינים לו, ברור, אבל יש השפעות, תנועה ושיח בין הז'אנרים השונים.
לגבי להופיע עם שירי יידיש במופעים שלי- בטח! זה מתוכנן. אין משהו קונקרטי כרגע, אבל יש לי איזה פרויקט בראש כבר שנתיים מאז הקורס הראשון שהשתתפתי בו, וייקח קצת זמן לבנות אותו אבל יש ממש קונספט ברור… ועוד לפני זה יכול מאוד להיות שאני אעלה איזה פרויקט של עיבודים או פרשנויות לשירים שנתקלתי בהם ושהם מעניינים בעיני או מרגשים במיוחד. אז כן - יש דברים בבישול. מבטיחה להזמין כשיהיה משהו ממשי.
