דיכאון, מוסיקה והקשר בין השניים

את הפוסט הזה לקח לי יותר זמן לשחרר מבדרך כלל, כיוון שמפוסט קצר בנושא שהטריד אותי הוא הפך למאמר ארוך שקורא לשינוי גישה ממוסדות להכשרת מוסיקאים.

לאחרונה נתקלתי במאמר המדאיג הזה שמתמצת מחקר מקיף שנערך באוניברסיטת ווסטמינסטר. המאמר מגלה קשר ישיר בין העוסקים במוסיקה ובין דיכאון וחרדה. המחקר מציע שהקשר נובע מהיחס שמקבלים האמנים בתעשייה, והקושי להתקיים בכבוד.

את הסקר מילאו 2200 מוסיקאים ואנשים מתעשיית המוסיקה, ולפי הממצאים כ71% מהנשאלים העידו שהם סובלים מחרדות ומהתקפי חרדה, וכ65% העידו שסבלו מדכאון.

אתם קולטים?!

מדובר ברוב הנבדקים!!

כאילו דכאון וחרדה כל כך נפוצים שזה מוזר אם לא סבלת מהם מעולם.

הנתון הזה גבוה פי שלוש מהאנשים שחווים דכאון וחרדה מתוך כלל האוכלוסיה.

מנגד, מחקרים אחרים מראים קשר בין שיפור בתוחלת חיים ואיכות חיים המתקשרים לעיסוק במוסיקה. כלומר העיסוק עצמו במוסיקה וביצירה - אינו מהווה את הבעיה, להפך. למוסיקה יש את הכוח לריפוי. אם כן, הגורם לדכאונות ולחרדות הוא ההשתייכות לתעשיית המוסיקה, הנסיון להתפרנס ממוסיקה ולהצליח להתקיים מהמקצוע, אלו מהווים את נקודת המפנה מאושר ושמחה, לחרדות ודכאון.

נקודת המפנה הזו אצל אמנים ומוסיקאים רבים מתחילה להתרחש בזמן ההכשרה המקצועית, בדמות אקדמיה או לימודים גבוהים כאלה ואחרים.

הכשרה זו אמורה להפוך אותם מחובבים למקצוענים ולהביא אותנו לסטנדרט מקצועי בביצוע והבנה של מוסיקה. על זה כולנו מסכימים.

עם זאת, האם אין לאקדמיה אחריות להוציא מבין קירותיה גם אנשים בריאים, ומוכנים להשלכות ולאתגרים השונים העומדים בפני בוגריה?

האם אין לאקדמיה אחריות לבריאות הנפש של הסטודנטים שלה בעת שהם לומדים במוסד בו ההערכה העצמית שלהם סופגת מכה קשה, הדרישות מהם מאוד גבוהות ותובעניות והתחרות קשה..?

אני טוען שיש, ועוד איך!

מה אפשר לעשות?

בואו נפריד את זה לשני נושאים-

1. תמיכה במצוקות בעת הלימודים

2. הכנה ליום שאחרי

1. תמיכה בעת הלימודים:

אני לא מומחה לבריאות הנפש, ואני בטוח שיש אנשי מקצוע רבים שמתעסקים בשאלה הזו ומחקרים שנעשים בנושא. בכל זאת אני רואה לנכון להעלות נקודות שנראות לי רלוונטיות מהנסיון שלי ושל חברי.

הנושא הזה קרוב ללבי, כי בעת שלמדתי באקדמיה, סטודנטית שלא זכיתי להכיר שמה סוף לחייה, בין כתלי המוסד. מעבר לזה שזה פשוט עצוב - יש פה בעיני גם מחאה מסוימת. אבל זו פרשנות לא מבוססת.

הנקודה הראשונה, והכי חשובה היא -

העלאת המודעות

- חשוב להיות מודעים לקושי שבו הסטודנטים מצויים ולהיות רגישים מספיק כדי להבחין במצוקה שלהם. כחלק העלאת מודעות, צריך לתדרך את כל המורים בנוגע למצב הרגיש בו מצויים הסטודנטים, לעשות ימי עיון וכנסים בנושא ולקיים דיון פתוח בקרב המורים בנוגע לזה.

- צריך להעלות מודעות בקרב הסטודנטים ולעודד אותם לשתף ולהיות עירניים למצבם הנפשי של חבריהם ללימודים.

- חשוב לעודד סטודנטים לפנות לאנשי צוות ייעודיים שעוברים הכשרות, ולודא שאנשי צוות אלה הם באמת זמינים ונגישים.

- רצוי לשים שלטים וכרזות בנושא במקומות רלוונטיים (ראו לדוגמא תמונה למעלה הלקוחה מחדר השירותים באחד המוסדות בהם אני עובד)

- צריך לזכור שמעקב אחרי פרוטוקול יבש שמתאים למוסדות לימוד אחרים לא בהכרח יהיה רלוונטי לאוכלוסיית המוסיקאים שבאופן קיצוני סובלת הרבה יותר מאוכלוסיות אחרות.

קשר אישי עם התלמידים

בהרבה ממקצועות המוסיקה לכל תלמיד יש שיעורים יחידניים עם מורה שמלמד אותו את המקצוע והתחום הנלמד. מורים אלו צריכים להיות קשובים ורגישים יותר למצבם של הסטודנטים אבל הם לא בהכרח הכתובת הנכונה לתלמיד. מערכת היחסים הזו בין המורה לתלמיד יכולה להיות קשה ותובענית ואחת שלא מאפשרת פתיחות ברמה הרגשית. אותו מורה אמון בראש ובראשונה על התקדמותו של הסטודנט ברמה המקצועית.

יש למנות איש צוות אחר, מרוחק יותר מהסטודנט שיוכל לעקוב אחרי הסטודנט ויוכל להיות אוזן קשבת לבעיות שצצות וקשיים שעולים.

אנשי צוות אלו יכולים להיות ראשי המחלקות של תחומי המקצוע. באם ראשי המחלקות עסוקים מדי, אפשר למנות איש מצוות ההוראה שיהיה אחראי להפגש אחת לכמה זמן עם כל תלמיד משנת לימוד מסויימת במחלקה שלו. דיקן הסטודנטים יכול להוביל את המהלך, אבל הוא לבדו לא יכול לקיים מעקב רציף ופגישות תקופתיות עם כל אחד ואחת מהסטודנטים. מישהו שיחליף את דמות ה"מחנך" בבית הספר / "מפקד" בצבא / "מדריך" בתנועה במידה מסוימת - אבל כמובן בהתאמה למוסד אקדמי.

אם הסטודנט ירגיש שרואים אותו, שאכפת ממנו, ושיש לו למי לפנות, הרבה מהקשיים יקבלו מענה, והסטודנט גם יוכל להתקדם יותר בלימודיו.

יחס מכבד ודוגמא אישית

בין אנשי הצוות

מוסד שלא דואג שיתקיים יחס מכבד בין אנשי הצוות ולא מכחיד דיבורים לא נאותים של אנשי הצוות על הקולגות שלהם בין אם מאחורי הגב או בפנים - מעודד יחס כזה גם בין הסטודנטים. וכאמור, הסטודנטים נמצאים בשלב מנטלי מאוד רגיש וזה עלול להוביל לאסון.

יחס מורה תלמיד

לא אחת נתקלתי במורים שממש מתעללים רגשית בתלמידים שלהם ומדברים אליהם בצורה לא מכבדת ובזויה. הטחת האשמות, מניפולציות רגשיות וזריקת משפטים כמו ״לך תהיה מנקה כי מוסיקאי לא יצא ממך״ לתלמידים שלהם - כאשר הם לא מרוצים מהביצועים שלהם. אפילו שמעתי שמורה אומר לתלמידים שלו שלא מגיע להם לקבל את הציון שהם קיבלו במבחן מהצוות ושהם גרועים...

יש כאלה שיגידו שזו הדרך שלהם ללמד, ושיקראו לזה ״טאף לאב״. בעיני זו התעללות מיותרת שלא מעודדת יצירתיות ופריחה אלא מביאה לפציעות רגשיות ופיזיות.

מעבר לזה, אין שום תירוץ לכך שמורה מרכל עם תלמידים שלו על תלמידים שאינם מכיתת הלימוד שלו. להפך, אני חושב שצריך לעודד את התחושה שהצלחת כל אחד ואחד מהתלמידים במוסד היא הצלחה של המוסד והצוות כולו. צריך לעודד עזרה בין המורים ולקיים עבודת צוות שמטרתה לקדם כל אחד ואחד מהתלמידים במחלקה.

2. הכנה ליום שאחרי

תעשיית המוסיקה היא מהתעשיות הכי תחרותיות וקשות שקיימות.. כיוון שהתחרות קשה מאוד והתגמול זעום, כבר מיום האודישן צריך לנהל שיחה עם המועמד ולהבין מהם השאיפות שלו, כמה הוא מבין את העולם המקצועי שאליו הוא נכנס ולהסביר לו את ההשלכות ואת מה שמצופה ממנו.

בית הספר צריך להכין את הסטודנטים להתמודדות המקצועית של התעשייה שמחכה לנו ביום שאחרי. לא יתכן שהאקדמיה תהיה מנותקת מהתעשייה ותייצר אמנים שלא ידעו למצוא את מקומם בעולם המוסיקה. הדבר דומה לייצור מוצר שלא ברור למי הוא מיועד, באיזה מדף לשים אותו בסופר ואיך לשווק אותו.

בבית הספר בו למדתי לתואר שני, מוזר ככל שזה עשוי להישמע, חושבים על הסטודנטים כמוצרים שצריכים בסוף הלימודים לשווק לתעשייה. במהלך ההכשרה מבררים את החוזקות ואת הייחודיות של הסטודנט, מלמדים אותו על התעשייה, מייצרים הזדמונויות רבות ליצירת קשרים עם אנשים שפועלים בתעשייה ולרוב כאלה בעמדות מפתח כמו מלהקים, מנצחים, סוכנים וכדומה, מלמדים את הסטודנטים איך מתנהל העולם הזה, ודואגים להציג אותם לעולם בערב השואוקייס וההפקות השונות לאורך השנה.

צריך להתחיל ליישם את דרך החשיבה הזו כדי לייצר יותר אמנים עובדים ומתפרנסים ופחות אמנים מדוכאים וחרדים.

התנהלות עסקית

בהתאם לדיסציפלינות השונות שנלמדות באקדמיה צריך ללמד את הסטודנטים תחומים כמו התנהלות עסקית, תמחור השירותים שלהם, שיווק, שימוש במדיה חברתית, ולקיים שיעורים שמכינים אותם לתעשייה באופן כללי - כמו שיחות עם אנשים מהתעשייה, היכרות עם האופן בו מתנהל התחום אותו הם לומדים כולל תפקידי מפתח, יחסי ציבור, יצירת קומוניקט / שואוריל / תיק עבודות / הקלטות וכו׳

הכנה להתמודדות עם אודישנים

בנוסף לדברים הללו שהם תומכים בצד העסקי - מנהלי של ההתנהלות, ישנם גם עניינים מקצועיים שלא מקבלים מספיק מענה. בתי ספר ואקדמיות רבות בעולם היום מכירות בעובדה שעיקר העבודה של הזמר או השחקן היא לעשות אודישנים. עם זאת האקדמיה לא מלמדת סטודנטים איך להתמודד עם סיטואציה של אודישן ולתרגל את הסטודנטים בהתאם.

ורסטיליות

בעולם האמיתי, בוגרי האקדמיות הרבה פעמים צריכים להתמודד עם דברים שסוטים במידת מה מהתחום המצומצם בו התמקדו. מה גם שככל שהכישורים שלך רבים יותר כך גם הסיכויים שלך להיות מועסק. בוגרים רבים מתמודדים עם הקלטות אולפן, הפקת אלבום או סרטוני וידאו, עיצוב סאונד, כתיבת עיבודים, הוראה ועוד. על המוסד לעודד יצירה מקורית של סטודנטים, הרמת הפקות סטודנטים עצמאיות,

ולעודד צילום שואוריל, תמונות יח״צ והתנסויות מסוג אלו שאליהן יחשפו ביום שאחרי סיום הלימודים.

בשורה התחתונה כל אלה צריכים להיות מכוונים לשאלה - איך בוגרי המוסד הולכים להתפרנס מהמיומנות שהם רכשו ומהמוסיקה שלהם בתעשייה העכשווית על גווניה וענפיה.

כמה נקודות שחשוב לי להבהיר.

- ברור לי שמוסד הלימודים לא יכול ללמד אותנו ה-כ-ל, אבל יש מקום לשקול מחדש סדרי עדיפויות ולרענן את תוכניות הלימודים.

- אין ספק שיש גם לחברה ולממשלה ולגורמים אחרים אחריות בעניין היחס למוסיקאים. בפוסט הזה בחרתי להתמקד רק בכל הקשור לנקודת המפנה שמהווה האקדמיה בחיי המוסיקאי המקצועי.

- למרות שהמחקר שהיווה טריגר לכתיבת הפוסט שלי נערך באנגליה, מצב התעסוקה במוסיקה בארץ הוא גרוע לא פחות, וההזדמנויות קטנות יותר. המון מוסיקאים שרוצים לפתח קריירה אמיתית במוסיקה עוזבים את הארץ, וזו התמודדות קשה נוספת עבור המוסיקאים הישראלים.

- המאמר מתייחס ללימודי המוסיקה באופן פרטני, אבל הוא נכון לגבי תחומי אומנות רבים אחרים. ברור שלאנשים רגישים יותר יש נטייה לפנות לתחומי אמנויות שונים, וזו סיבה נוספת להדגיש את החשיבות של ההתייחסות לנושא הזה במוסדות הללו.

מזדהים?

אנא שתפו והפיצו את הבשורה!

חולקים?

אשמח להתייחסותכם בנושא.

#דיכאון #למורים #אנגליה #לתלמידים