top of page

עם שורי שטרול על מעל 30 שנות עבודה עם קול

"אני קלינאית תקשורת במקצועי, סיימתי לימודים לפני 34 שנים. אני זוכרת היטב שיצאתי מבית הספר להפרעות בתקשורת ואמרתי 'אני בקול לא מתעסקת', כיוון שלא למדנו כלום על קול, פשוט כלום."


נפגשתי עם שורי שטרול, מורה מוערכת לקול, שמלמדת את התחום כבר מעל 30 שנה. היא עבדה עם הסטודנטים של בית הספר למשחק ניסן נתיב ירושלים שנים רבות, והשאירה חותם ענק על בוגרי בית הספר.



אז לא עבדת על קול כפי שציינת! מה כן? מה עושה קלינאית תקשורת מתחילה שרק סיימה לימודים?


התחלתי את דרכי כקלינאית תקשורת, עבדתי עם ילדים עם בעיות דיבור ושפה, ובעיות התפתחותיות.

חלק מהסטנדרט שלנו כקלינאיות היה עבודה על הגיה, אבל בקול - כלומר באנשים צרודים, או אנשים עם בעיות קול - לא כל כך טיפלנו.


אז איך התגלגלת מ'אני בקול לא מתעסקת' למקום שבו קול הוא העיסוק המרכזי שלך?


חצי שנה אחרי הלימודים, חברה-קולגה התקשרה אלי וסיפרה שהיא בהריון, ושהיא מחפשת מחליף למשרה בבית הספר למשחק ניסן נתיב- וביקשה את עזרתי אחרי שפנתה להרבה אחרים והיא פשוט תקועה. כך הגעתי לאריק עשת, מנהל בית הספר בזמנו, כולי מפוחדת וחסרת ביטחון, שנה אחרי הלימודים. שאלתי אותו - מה אתה רוצה שאני אלמד? הוא אמר לי "את קלינאית תקשורת? זהו. תלמדי." ככה נכנסתי לכיתה. ומאז לימדתי שם 30 שנה.


לצד ההוראה, למדתי שיאצו קיטאידו - שיטת טיפול ואומנות לחימה בבית ספר שנקרא "מגע". דרך השיאצו קיטאידו הבנתי מה אני צריכה להעביר לסטודנטים בכל הנוגע ליציבה ונשימה ומתוך ההיכרות עם התלמידים וההבנה מה הצורך שלהם התחלתי לפתח שיטה.


לשיטה שהתפתחה אני קוראת היום "קול יכול". היא עובדת גם על צרידות וגם על ביטחון עצמי. אני עובדת עם אנשים שיש להם פחד קהל. הרבה פעמים הבעיה היא לאו דווקא בקול שלהם אלא בעיה מנטלית ובעיה של נוכחות. העבודה שלי היא עבודה מאוד פיזית. דרך הפיזיות, דרך הגוף, האדם מתחיל לקבל ביטחון והקול שלו יוצא יותר עוצמתי ונוכח. השיטה כוללת גם חקירה של הסיבות בגינן נוצרה הבעיה.



ראיון של שורי על השיטה קול יכול" ברדיו 106fm



מהי השיטה, מה הופך אותה לשיטה ומה מייחד אותה?


עם הניסיון הבנתי שכמעט לא משנה עם איזו בעיה באים - השיטה עוזרת לכולם להגיע לתוצאות שהם רוצים, אפילו אם הם באים עם רצונות שונים. הגוף הוא המקור לקול, אנחנו עובדים על לבנות את כל הגוף ככלי נגינה. זה לא רק הגרון והטורסו - זה מתחיל ממודעות ועבודה מכפות הרגליים על יציבה. אח"כ אנחנו עובדים על האגן ועל בית החזה. אנחנו עושים תרגילי תנועה ונשימה.


חלק מהתרגילים שלי לקוחים מקונדליני יוגה, שיטה שאני מוסמכת בה. יש תרגילים שעובדים על קרקוע, יש עבודה על שירה ועל מנטרות וגם על נשימה סרעפתית. אנחנו מתחילים לרוב בשכיבה. אני עובדת הרבה על פתיחת בית החזה. אני משתמשת בתרגילי לעיסה ושחרור הפנים, כולל תפיחות ובצלילים של מ'.


אני עושה דברים שכולם עושים, ההבדל העיקרי הוא הקונדליני יוגה, וחקירת סיבות הקושי, וזה תמיד מאוד מרפה וגורם לאנשים להיות שלווים ורגועים וגם מעלה להם את האנרגיה. לרבים שחווים פחד יש אנרגיה נמוכה, הם מכווצים, נחבאים אל הכלים ובאמצעות הקונדליני יוגה אני מעלה אנרגיה.


ייחוד נוסף של העבודה שלי לקוח משיטת "קול הרוח" זה שיטה של אסתר שמיר, בה ע"י מעין דיג'ירידו קטן מעץ משמיעים קולות לתוך הגוף של האדם. אני מתאימה את זה למה שהאדם צריך, בהתאם לאזורים בגוף שאני מרגישה שיש בהם תקיעות.


זה ממש כמו תרפיה בסאונד. יש תדרים שונים או שזה תמיד אותו תדר?


נכון, זה תדרים שונים, כיוון שאני משמיעה צליל לתוך הדיג' כך שאני משפיעה על התדר.


את משתמשת בצ׳אקרות?


כן. אני משתמשת במונחים האלה. אני עושה תרגול פיזי על הצ'אקרות או קצת עבודת מדיטציה.



איזה סוג של אנשים מגיעים אליך, ואיך נראית העבודה איתם?


היריעה היא מאוד רחבה כי אין אדם שלא צריך להשתמש בקול שלו לתקשורת, אבל כמובן אנשים שצריכים לשכנע באמצעות הקול, כמו אנשי מכירות, מנהלים, מרצים, מגיעים אלי הרבה. עבדתי גם עם אנשים שנתנו הרצאות ב- TEDeX, במכון ויצמן וכדומה.


אני נהנית לעבוד במיוחד עם אנשים שאומרים "אני לא אוהב את הקול שלי", "אני לא יכול לסבול להקשיב לעצמי" ויש הרבה כאלה - אפשר לעשות איתם תהליך מדהים.


אני עובדת איתם על "בנייה של הגוף": על הנשימה הסרעפתית ונשימת אש (דרך האף) אני נותנת תרגילי צוואר, מדברת הרבה על פאוזות. לרוב האנשים אין מושג כמה כוח יש לעצירה. ואני כמובן מתאמנת איתם בתוך הקליניקה. היום למשל קיבלתי מישהו חדש שרוצה לספר את סיפור חייו. הוא צריך להבין שהוא חייב לעשות פאוזות במקום להגיד ״אההההה״. זה משהו שאנשים צריכים לדעת להתגבר עליו. במקום אפשר לנשום, לחכות רגע, זה מאוד מאוד עוצמתי.


אני גם עובדת הרבה על הצליל A שמייצג את ה"אני" וגם עבודה עם קשר עין, שזו לא בדיוק עבודה על הקול אלא על "הכיוון של הקול", כשהקהל מתחיל להבין שהדובר באמת רואה אותו - הקשב של הקהל משתנה והתקשורת טובה בהרבה.


לא מזמן בא אלי בחור "חנוק" שהגיע להיות מנהל בחברה אבל הוא הרגיש שהוא רוצה להתפתח יותר וללכת "לשבת עם הגדולים" והחנק הזה מונע ממנו כיוון שהוא גורם לו להשמע חסר ביטחון - כאילו הוא לא בטוח בעצמו, או לא בדיוק יודע על מה הוא מדבר - אבל זה ממש לא נכון. אז הייתי צריכה ללמד אותו "לשלוח את הקול" ופתאום הוא הבין ושמע את ההבדל בין הקול החנוק שלו לבין התחושה שהוא ממלא את החלל עם הקול שלו, וכמובן יש לזה הרבה יותר כוח והרבה יותר השפעה.


איפה את חושבת שבאה לידי ביטוי ההכשרה שלך כקלינאית?


קודם כל התעודה עצמה, שהכניסה אותי להרבה מקומות. אני לא זמרת, לא למדתי באקדמיה, אין לי את המומחיות הזו של הקול, לצערי. אז התעודה היא גושפנקא להיותי בכל זאת אשת מקצוע. ובכל זאת כן למדנו נשימה סרעפתית וכמה דברים נוספים, אבל באמת מאוד מעט. וככל שאני מתבגרת אני לוקחת פחות מזה.


פשוט למדתי כ"כ הרבה דברים. עשיתי המון סדנאות. יש לי בן, בן 29. מאז שהוא היה בו שנה, כבר 28 שנים אני כל הזמן לומדת. אין שנה שאני לא לומדת משהו. כלים יש לי מפה ועד הודעה חדשה בכל התחומים. אז אני משלבת.


העניין שלי זה יותר להביא נוכחות וביטחון ולעבוד עם אנשים עם צרידויות קלות - לא אנשים עם פתולוגיות מאוד קשות.


את נוגעת גם במקומות הרגשיים?


ברור. כשאני מאבחנת את האדם שמולי- אם אני רואה אדם שכמעט ולא פותח את הפה אני יודעת שקודם כל אני צריכה לעבוד איתו על זה.

לעומת זאת, אם מגיעה אלי מישהי ממש צרודה - ומספרת שהצרידות התחילה כשהיא עברה טראומה - אנחנו מתחילים מלדבר על הטראומה - ברגע של היא דיברה את הטראומה והתחילה לבכות כבר השתחרר לה הקול. עם אדם כזה אני לא אתחיל מיד עם תרגילים.



זה לא פשוט. אני מרגיש שאני נמנע מהמקומות האלה באופן מכוון. תלמידים מגיעים אלי לשיעור פיתוח קול, לא לפסיכולוג - אם אתה רוצה ללכת לפסיכולוג - אתה מוזמן. מה שכן, עם כל תלמיד שעבדתי - רואים שכשיש איזשהו שחרור קולי יש שחרור נפשי. אנשים נהיה יותר בטוחים, שמחים, אוהבים את עצמם, מאמינים בעצמם וביכולות שלהם.


כשאני מרגישה שאני לא יכולה לעזור אני גם מפנה אנשים לטיפול פסיכולוגי או לסדנאות חשובות כאלה ואחרות. עם זאת, הרבה פעמים הרשיתי לעצמי להיכנס לתחום הרגשי, גם כי אני מכירה אותו ולמדתי הרבה - וגם כיוון שאני חושבת שיש קשר. כשאדם בא למורה לפיתוח קול הוא בא לשיר, לעומת זאת כשהוא בא ללמוד דיבור, הרבה פעמים בתוך הדיבור עצמו יוצאים גם תכנים כאלה רגשיים.


ספרי לי על 30 השנים שלימדת בניסן? אני מניח שעם שחקנים פחות צריך לעבוד על ביטחון.


לא בטוח. מדובר בחבר'ה צעירים שרוצים להיות שחקנים אבל הם עוד לא שחקנים. דרך העבודה על הקול שלהם גיליתי כמה זה עובד על ביטחון. עבדתי טכנית על דיקציה, פרויקציה, ועוצמה והם העידו שדרך העבודה הזו הם מרגישים הרבה יותר ביטחון והם מרגישים נוכחות על הבמה. כלומר השתנה בהם משהו מאוד פנימי מעבר לשיפור הטכני. כך הבנתי איך העבודה הטכנית על הקול יכולה ממש להשפיע על הכל ועל הקול.


בנוסף, עם התלמידים עבדנו הרבה על דיקציה. הבחנה בין ה' ו-א', אותיות שורקות, במיוחד שניסן עצמו מאוד הקפיד על עניין האותיות השורקות. הכוונה היא, כדי שהן לא יהיו שורקות יותר מדי צריך ללמוד להניח אותן מאחורי השיניים התחתונות ולא העליונות, אף שמבחינה פתולוגית שתי האפשרויות נחשבות בסדר.


עבדנו גם הרבה על פרויקציה - עבודה על חללי התהודה. נהגתי לעשות איתם הדגמה בכיתה בה אני לוקחת כדור וזורקת אותו לכל מני כיוונים - אבל אם אני לא זורקת ישירות אליהם - כמובן שאף אחד לא תופס. הקול עובד אותו דבר והתרגיל ממחיש את זה שקול הוא גוף פיסי וצריך לכוון אותו. ההבנה הזו היא קריטית לתלמידי משחק ולכל אחד בעצם.


זה עונג ללמד תלמידי משחק, הם באים עם כ"כ הרבה תשוקה ללמוד. אני תמיד אומרת שהתפתחתי בזכותם, כי באמת כמעט כל דבר שלמדתי והבאתי לנסות בכיתה - הם קיבלו בזרועות פתוחות. יש דברים שעבדו ויש דברים שלא - ומשם אח"כ לקחתי את זה למקומות אחרים. אני מרגישה שגדלתי בזכות התלמידים, אין ספק בכלל.


אוקיי אז עבדתם הרבה על דיקציה, אני מניח שעבדתם על מונולוגים, דיאלוגים וחומרים שלהם, היו בזה גם אלמנטים משחקיים?


אני לא הלכתי לשם. לא נגעתי בתחום הזה כי זה לא המנדט שלי. אבל זה ברור שכשהדיקציה יותר מדויקת וכשיש פאוזות אז המשחק כבר שם. לפעמים לא צריך הרבה מעבר.


בהכשרת שחקנים פה, וגם בארה"ב, משולבים שיעורי וויס בשלושה תחומים שונים: הפקת קול, מבטאים, ועבודת טקסט - לרוב טקסטים שייקספירים ומורכבים (אפשר לקרוא על זה גם בראיון שלי עם לי נשרי-האוויט). הוראת משחק דרך עבודת טקסט היא חלק מהפרקטיקה של מורים לקול.


מה גם שמתייחסים למבטאים ודיאלקטים כחלק מהסטורי-טלינג. כלומר השחקנים נדרשים לדבר במבטא שנכון לזמן ולמקום בו הסיפור מתרחש. סוג כזה של עבודה דורש הרבה מחקר ומיומנות גבוהה.


פה בארץ יש את זה פחות. היה את אפרים אבא בניסן נתיב שהיה עובד קצת ככה. אני בהחלט חושבת שבאנגליה לומדים בצורה הרבה יותר מעמיקה מבארץ. אני לא חושבת שהחבר'ה בארץ הגיעו למקומות כאלה.


והיום, מלבד המסגרת של הסטודיו/קליניקה הפרטית שלך את עובדת במסגרות נוספות?


יש לי שני קורסים אינטרנטיים - האחד נקרא "כריזמה כאן ועכשיו"

והשני נקרא "המדריך השלם לקול בריא, צלול וקל לאורך זמן"



מדובר בקורס מאוד יסודי שעשיתי עם תלמיד לשעבר מניסן נתיב, עופר ירושלמי - עופר הוא גם החבר הכי טוב של הבן שלי מאז כיתה ג' וגם שחקן מאוד מוכשר ואנחנו עובדים הרבה ביחד.

לאחרונה אני עושה גם וובינרים על התמודדות עם צרידות, ומאפשרת תהליך בזום בשילוב עם הקורס האינטרנטי.


ובנוסף אני מקיימת סדנאות של עמידה מול קהל לקבוצה של כ10-12 משתתפים בהם במהלך שישה מפגשים, המשתתפים מתאמנים מול הקבוצה, מקבלים פידבקים, ועוברים תהליך שכולל דמיון מודרך, ובסופו אנשים שפשוט לא האמינו שזה יכול לקרות להם מסוגלים לעמוד מול קהל. ההתרגשות עדיין שם, אבל הם עומדים בזה בהצלחה.


מעולה! ואיפה הקוראים יכולים למצוא קצת יותר פרטים על הקורסים שלך?



עקבו אחרי

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square

!שחר, אני רוצה לקבל עדכונים

bottom of page