בין הקלאסי למחזות זמר עם מאיה כהן

מאיה כהן היא זמרת ושחקנית מוכשרת ביותר, שלמדה איתי במחלקה הקלאסית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. זכינו להופיע ביחד במספר מסגרות לפני שאני עברתי ללונדון והיא לניו-יורק. מאיה השלימה את לימודיה ב AMDA (מוסד שעולה שוב ושוב בבלוג שלי). נפגשנו להתעדכן וביקשתי ממנה לספר לנו קצת מחוויותיה.





איזה רגעים בתוך הדרך שלך כזמרת, שחקנית וסטודנטית את זוכרת הכי בבירור כמשמעותיים בהתפתחות ומה גרם להם להיות כאלה?


אחת התקופות המשמעותיות ביותר עבורי, שבה הרגשתי שאני בשיא העשייה שלי, הייתה סביב השנה הרביעית שלי באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. במהלכה, נכנסתי להילוך גבוה כי התחלתי להרגיש יותר חופשיה על הבמה, והסקתי שככל שאהיה עליה יותר היא פחות תפחיד אותי - אז נבחנתי לכל הפקה שיכולתי להיבחן אליה.


באותה תקופה השתתפתי בשתי הפקות אופראיות באקדמיה ("מוכרת הבשמים היפה" של ז'אק אופנבאך ו"דן השומר" של מרק לברי), שתי הפקות של מחזות זמר מחוצה לאקדמיה ("מוזיקת לילה זעירה" של סטיבן סונדהיים ו"אביב מתעורר" של דנקן שיק), ועוד מספר פרויקטים במקביל.


בהפקה של "מוזיקת לילה זעירה" (בה שיחקנו ביחד) שיחקתי את אן בת ה-18 שנישאה לדמות אב בחייה, אך אינה מסוגלת לממש את הנישואים איתו ובמקביל מתאהבת בבנו, שהיא מכירה מגיל צעיר. כשזה מגיע לסונדהיים זה תמיד תענוג ועינוי בעת ובעונה אחת - המוזיקה המבריקה כל כך מתוחכמת שהיא קשה לעיכול, אבל כשמשתלטים על זה - זו חוויה נדירה. כנ"ל לגבי הליריקה - כל פעם מגלים משהו חדש. וזו הייתה הפעם הראשונה שעבדתי איתך מחוץ לאקדמיה, שזה היה בונוס!





"דן השומר" הייתה חוויה מהממת גם כן. זו האופרה העברית הראשונה וזכינו לבצע אותה בפעם הראשונה מזה 70 שנה. ההפקה עלתה בספרייה הלאומית והבמאי המבריק ארי טפרברג השתמש בכל מבנה הספרייה לספר את הסיפור (היה אפילו קטע באריה של בדמות ששיחקתי, ימימה, שהייתה צריכה לשיר דו גבוה, להיכנס למעלית ולצאת לקומת גלריה בריצה כשאני מושכת את הצליל). זה היה מרגש וחדש לשיר דמות אופראית בעברית (לעומת שיר אמנותי).


באופרטה של אופנבאך שיחקתי את קלורינד, דיווה קוקטית ו-femme fatal, דמות עם ביטחון עצמי מוחלט שכל העיניים מביטות עליה בקנאה ובערגה. זה היה התפקיד הכי גבוה ששרתי עד לאותה העת, הוא דרש גמישות קולית והיה רבוי בקולרטורות, שלא באות לי בקלות. יחד עם גילום דמותה העוצמתית, שהיא רחוקה מאוד מאזור הנוחות שלי, זה היה מאתגר ומאוד מהנה.


במקביל השתתפתי ב"אביב מתעורר" בתפקיד האנטיתזה של קלורינד, וונדלה - נערה בתולית בת 15 שמגלה את מיניותה ונקלעת למקומות טראגיים בעקבות אטימות מצד המבוגרים בחייה בגרמניה הקפדנית של סוף המאה ה-19. המחזמר הרוקיסטי דרש ווקאליות שונה בתכלית, והדמות המעונה דרשה ממני לא רק להתחבר לגיל שהיה די רחוק ממני, אלא גם לבדידות התהומית, לכאב והבלבול שמלווה את הסיטואציה שבה היא נמצאת. "אביב מתעורר" הוא אחד ממחזות הזמר האהובים עליי עד היום, ואני ממש שמחה שיצא לי לשחק את ונדלה. המעבר החד בין הדמויות הכל כך שונות במקביל היה לא פשוט, אבל הרגשתי שאני סוף סוף מקבלת טעימה מהקצב והגמישות שהחיים האלה דורשים ונהנית מהעשייה תוך כדי. זה היה נהדר.





ספרי על איך זה לצעוד בין העולם הקלאסי למחזות הזמר ומה הביא אותך ללמוד את התחומים השונים?


גדלתי על מחזות זמר מבלי להבין שזה ז'אנר ספציפי או נבדל - זה היה מובן מאליו, לא הבדלתי את עניין הסיפור המושר משאר התרבות שצרכתי כילדה. סרטים כמו "צלילי המוזיקה", "גריז", "חמים וטעים", ושלל סרטי דיסני היו חלק מהילדות שלי. אולי בגלל זה יש לי תגובה כל כך רגשית למחזות זמר. גם אם מדובר בסיפור יחסית שטחי ומוזיקה יחסית פשוטה אני מגיבה בעוצמה. זה מהדהד אצלי מאוד. בהסתכלות לאחור הלב שלי תמיד היה שם.


המוזיקה הקלאסית היא משהו שלרוב אני מגיבה לה באופן יותר שכלתני. אני מעריכה את המלאכה שבדבר. צלילים מרשימים עם האיכויות הווקאליות והניואנסים מעוררים כבוד. בתור זמרת, יש משהו בלשיר את זה שמרגיש גדול ממך, שאם הכל נופל למקום אתה מרגיש חלול והצליל נמצא מחוצה לך. זו הרגשה מטריפה.

אני מרגישה בת מזל שבאתי מרקע קלאסי כי זה נותן לי את הגמישות לשחק עם יותר פרמטרים ומנעד. מצד שני, להתחיל לשיר בטכניקה שונה שכוללת בלטינג ומאוד רחוקה ומנוגדת לכל מה שלמדתי - זה היה מאוד מפחיד.





אז בעצם שינית מיקוד לאורך השנים, מתי התרחש השינוי?


בגיל 15 "החלום" היה לשיר. בגיל 20 זה היה לשיר קלאסי בבתי האופרה הגדולים באירופה, ובגיל -+25 זה כבר היה ברודווי. אני חושבת שככל שהזמן עובר הוא נהיה יותר ויותר ספציפי. המיקוד השתנה כי בסופו של יום אני יותר מתחברת למחזות זמר, אבל תמיד תהיינה נקודות השקה. היכולת לעשות קרוס אובר בין הסגנונות מאפשרת לי להופיע עם שירים מתקופת ה"גולדן אייג'" וכן עם יצירות קלאסיות.



מה למדת על עצמך בלימודים באקדמיה? מה למדת על עצמך בלימודים בארה״ב?


השנים שלי באקדמיה פתחו לי את הקול, את האוזן ואת הראש המוזיקלי. נחשפתי לרפרטואר חדש, למוסיקה שלא הכרתי, והתנסיתי בשירה של סגנונות ומלחינים שונים. גיליתי שאני מתחברת יותר למוזיקה של המאה ה-19 וה-20 (סטרווינסקי, וולף, ראבל), גיליתי מה אני אוהבת יותר לשיר ומה מתאים לקול שלי.

למדתי איך לגשת לשיר מבחינה מוזיקלית ומה לחפש בשיח בין הקול והכלי\ם המלווה\ים, למדתי להיות רגישה לפרשנות של המלחין במהלכים מוזיקליים, וגיליתי איך פרזות משנות משמעות כשמשנים את הדגשים, מקומות הנשימה ועוד ים של ידע נחבא שמחפש להתגלות.


בלימודיי באמדא, ראשית, למדתי איך ללמוד. כיוון שהלימודים אינטנסיביים כמו "טירונות", הייתי צריכה לסגל לעצמי הרגלי למידה שאוכל להתמיד בהם, ושיעמדו בדרישות והאידיאלים של מוריי ושלי.

למדתי איך להיות מספרת סיפורים, איך לעשות את עבודת המחקר, איך לגשת לטקסט ולהוציא ממנו את כל המידע שיבנה את הדמות והעולם שהיא חיה בו. וכן למדתי איך לבנות את ראיית העולם שלה ולהתאים את ההחלטות והפעולות שלה לאישיות שלה ע"י ניתוח הטקסט.


אני חושבת שהדבר הכי חשוב שלמדתי באמדא הוא שאי אפשר לשחק רגש ושהדבר החשוב ביותר על הבמה הוא הפרטנר שלך.




איך היה לך בלימודים ברמה החברתית בהתחשב בזה שאת יותר מבוגרת מרוב התלמידים?


בנוסף להבדלי גיל יש פערי תרבות משמעותיים. זה לא תמיד היה פשוט, במיוחד במסגרת כל כך אינטנסיבית שדורשת להיות חשוף רגשית באופן תמידי ושמה אותך במצבי לחץ יוצאי דופן לאורך זמן. אבל כשיש תחומי עניין משותפים אפשר למצוא שפה משותפת יותר בקלות. למדו איתי סטודנטים צעירים ממני עם מוסר עבודה יותר גבוה ממני ועם רגישות גבוהה ממבוגרים רבים שאני מכירה, ובנוסף היו גם אנשים יותר קרובים לגילי וחלק מהחברויות עם צעירים התנהלו כמו בין אחות גדולה לאחיה הצעירים.

מעבר לזה, הגעתי עם המטרה בראש ובראשונה להתמקצע ולהתפתח באופן אישי והפן החברתי היה שני בסדר העדיפויות.



מי האנשים הכי משמעותיים בדרך שלך עד היום? ובאיזה אופן הם היו משמעותיים?


בראש ובראשונה ההורים שלי. באופן הכי קיטשי הם המעריצים הכי גדולים שלי, אבל הדבר היה נכון באותה מידה גם אם מסלול החיים שהייתי בוחרת בו היה להיות כוורנית או מתורגמנית. מבחינתם הדבר הכי חשוב הוא שאהיה מאושרת והם תמיד תומכים בלב שלם ונמצאים בכל הופעה שמתאפשר להם להגיע אליה. התמיכה שלהם היא הסיבה שאני מעיזה לרדוף אחרי האושר שלי (שנמצא באומנויות הבמה).



איפה את רואה את עצמך בעוד שנתיים? בעוד חמש שנים?


אני חושבת שהתשובה לזה תלויה באיך יתפתח המקצוע בהתחשב בנסיבות שהביאו איתן 2020 ו-2021, אבל אני מאחלת לעצמי להמשיך ליצור ולקחת חלק בפרוייקטים ולגלות עומקים באמנויות הביצוע, ואני מאמינה שזה יהיה בצורה ובמדיום שאליו תתפתח התעשייה.



איזה טיפים היית נותנת לעצמך אם היית פוגשת את מאיה בת ה-20?


המון דברים שאני אומרת לעצמי היום, שהיה מועיל אם היו במודעות שלי כבר אז:


היי סבלנית עם עצמך.

הכל מתחיל מהנשימה.

תרגלי יוגה יומית, זה מכניס אותך לגוף שלך ומכנס ומרגיע את המחשבה, מוביל לאיזון.

תשתי מים, תאכלי אוכל שיזין אותך ותשני טוב - דאגי לעצמך מנטלית, רגשית ופיזית.

תעשי את העבודה ( זה אחד שלקח לי הרבה זמן ללמוד) - תדעי את החומר ברמה שאת יכולה לגבש דעה וזהות איתו - וזה לא צריך להיות מפחיד! זה מרגש ומסקרן!





האם יש ספר/ מקור אחר לידע שאת יכולה לכוון אליו את הקוראים?


יצא שבמסגרת הלימודים ובזכות המורה המדהים שלי למשחק, ריי וירטה, רוב חומר הקריאה שלי לאחרונה היה מחזות. חלק גדול מהם קראתי יותר מ2-3 פעמים, לציטוטו של מר. ורטה "Great work rewards revisiting".

אז אמליץ על מספר שקרובים ללבי שבכל קריאה שלהם מתגלים דברים חדשים והם דוגמה יפהפיה של "גילוי אוצרות" מטקסט.


Proof\ David Auburn

Doubt: A Parable\ John Patrick Shanley

Thinner Than Water\ Melissa Ross



את מוכנה לשתף אותנו בשגרת האימונים שלך?


אני אוהבת להצמיד את האימונים שלי לסשן יוגה של 20-45 דקות.

אני מתחילה עם היוגה ומכוננת את התודעה לתחושות שבגוף, אני משתדלת להיות מקורקעת, לשים לב לנשימה ולקחת אותה למקומות שאני רוצה שהיא תגיע. אחרי היוגה אני עושה אימון של 15-30 דק' (תלוי במצב הקולי והגופני שלי באותו יום) שבדר"כ מתחיל בבירבורי שפתיים, וממשיך דרך תרגילים עם הברות תוך מעבר בין תנועות סגורות לפתוחות בהדרגה.

בהמשך אני נוגעת בהפקה קולית קלאסית ובהפקה פופית\מחזות זמרית. אני מקפידה לקפוץ מאחת לשנייה ולשמור על כמה שיותר קלילות.

לבסוף אני נוגעת ברפרטואר - שהוא תלוי ביום ומה בא לי ואם אני עובדת לקראת פרוייקט ספציפי או לא.




עקבו אחרי

  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square