אני רוצה לשתף אתכם בתופעה מאוד מיוחדת, מרגשת (ומטרידה במידת מה) שנתקלתי בה לאחרונה עם אחת מתלמידותי.
כולנו יודעים שהגוף מחובר לנפש, שהקול הוא חשוף והוא רגיש. אבל מעולם לא נתקלתי בחיבור בעוצמה כ״כ גדולה.
לפני מספר שבועות הגיעה אלי תלמידה חדשה לסאטרדי סקול שבו אני מלמד. תלמידה מאוד צעירה (אזור גיל 10 בערך), עם קול שרבים מחשיבים מצוין. חזק. חד. מדויק. יחסית להמון תלמידים ותלמידות אחרות באמת היא הגיעה עם יכולות גבוהות יותר ועם בטחון עצמי די גבוה. עם אוזן קצת יותר מיומנת אפשר לשמוע שהיא לא עוברת בין הרגיסטרים והיא נשארת במנח דיבורי (רגיסטר חזה/ מודל) בגרון ומוסיפה המון טוונג בלי להרים מספיק את החיך הרך. לכן היא גם נשמעת מאונפפת לעתים.
בעבודה שעשיתי איתה, כמו עם כל תלמיד אחר אנחנו מתחילים במה שאנחנו קוראים “חימום” למרות שבפועל מדובר באימון. אני בוחר בקפידה תרגילים שיעזרו להתפתחות הקולית של התלמיד. במקרה שלה עבדנו קצת על קול ראש ושחרור של הלחץ בגרון. וברגע שעשינו את זה היא ביקשה ללכת לשירותים ו... לא חזרה. אחרי כמה דקות כשזה כבר התחיל להראות חשוד, יצאתי לחפש אותה והסתבר לי שהיא פרצה בבכי תמרורים ולא יכלה להמשיך את השיעור.
ילדים בוכים. זה קורה. חשבתי שאולי היא התביישה, או שסתם היה לה יום רע וזה מורה חדש וכו׳.. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.
בשיעור שלאחר מכן, אותו דבר חזר על עצמו. וזה כבר חשוד. ובחיי שהייתי הכי חמוד. עשינו תרגילים ממש עדינים. לא ידעתי מה קורה איתה. מעולם לא נתקלתי בכזו תגובה.
לפני השיעור השלישי אמא שלה באה ודיברה איתי בנוגע לתרגילים. היא אמרה שהבת שלה נהייתה עצובה מהתרגילים כי למשל אחד התרגילים היה Mamama ולטענתה זה הזכיר לה את אמא שלה, והיא התחילה מאוד להתגעגע לאמא וזה עשה אותה עצובה (אמא שלה היתה מחוץ לחדר שבו התקיים השיעור).
כבר אז הבנתי שיש פה משהו אחר. אני מקווה שרובכם כבר יודעים שאחד המנחים השכיחים שאליהם אנחנו מכוונים בשירה בריאה ברגיסטר הגבוה הוא מנח שמדמה ״בכי״. והבנתי לתלמידה יש כנראה חיבור רגשי מאוד חזק ברגע שהלחץ בגרון משתחרר והמנח של הבכי מתקיים- היא מיד מרגישה מאוד אמוציונלית. העליתי את ההשערה הזו באוזני אמא שלה שהיתה מאוד מסוקרנת לשמוע.
מאותו רגע, הפסקנו לגמרי לעשות תרגילי ״חימום״. זה פשוט חסר תועלת אם היא לא יכולה להמשיך את השיעור. ערכנו כמה שיעורים שבהם נמנעתי מלהביא אותה למנח הזה כדי לאפשר קצת היכרות בנינו ושהיא תוכל לסמוך עלי. תמיד יש על מה לעבוד. עבדנו על מוסיקליות, הבעה, דיקציה ועוד.
מאז כבר התחלתי לעשות תרגילים מתוך השיר. אני בוחר פארזה קשה, ומפרק אותה לתרגיל שאנחנו לוקחים קצת למעלה וקצת למטה ומנסים רק על הברה אחת. עם זאת עדיין היא משאירה המון לחץ בגרון ובכל פעם שהוא משתחרר קצת היא מתחילה לדמוע.
אני חושב שבשבילה, חלק מתהליך הלמידה יהיה להבין שהאמוציות האלה קשורות לשירה ושהן בסדר, ושהיא צריכה ללמוד להשתמש בהן לטובת ההבעה שלה ולא לפחד מהן. וזה הולך להיות תהליך מעניין ומאתגר. בשיעור האחרון היא בכתה הרבה, אבל לא עזבה את החדר. אז אני חושב שאנחנו מתקדמים לאנשהו!
באינטואיציה שלי עם התלמידה הזו, ובכלל, ממש חשוב לתת מקום לרגשות ולא להדחיק אותם כי אז אנחנו נתקלים בתלמידים שלא מצליחים להביע את עצמם תוך כדי שירה, או שהם חושבים שהם מביעים אבל בפועל הם עצורים ומוחזקים. בתור שחקנים אנחנו צריכים גם לדעת לגעת במקומות כואבים, שאולי לא מקובל כ״כ לחשוף בחברה, דווקא על הבמה זה המקום.
חשבתי לשתף אתכם ולשמוע אם חוויתם משהו דומה?
אותי הדברים האלה כ״כ מרגשים ומסקרנים ואני מקווה שגם אתכם.