פוסטים

נבחרים:

Please reload

Please reload

עם אליה רודה על תיאטרון בניו-יורק

December 15, 2019

לונדון היא בירה של תיאטרון. המסורת של התיאטרון והשפה באנגליה - היא מסורת ארוכת שנים שאין שנייה לה. אבל בתחום מחזות הזמר, אין ספק שארצות הברית, וניו יורק בפרט, מובילה. 

בחלוף השנים הרבה חברים בחרו לטוס לארה״ב, ללמוד שם ולעבוד בתחום. אחת מהן היא אליה. 

אליה למדה איתי באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, והפקת המחזמר ״אל תוך היער״ (היחיד מזה שנים רבות שהועלתה באקדמיה, שבין היתר קרתה בזכות המעורבות שלי) עוררה בה אהבה רדומה למחזות זמר ולתיאטרון. 

 

היום היא כבר נמצאת שם חמש וחצי שנים, לומדת ופועלת כשחקנית וזמרת, ויצאה הזדמנות להתעדכן קצת במעלליה ולשמוע איך היא התגלגלה לשם, ואיך הולך שם ״מעבר לאגם״.

 

 

 

אליה, ספרי קצת איך הכל התחיל? 
 

זה היה תהליך מאוד ארוך. בארץ למדתי באקדמיה למוזיקה במחלקה הווקאלית הקלאסית. מאוד אהבתי את שיעורי המשחק שהיו לנו והרגשתי שאני רוצה וצריכה יותר. אז התחלתי ללמוד בכל מיני מסגרות. השתתפתי בכמה סדנאות עם אנסמבל ציפורלה המהמם, שנה של מכינה בסטודיו למשחק של ניסן נתיב בירושלים ולקחתי שיעורים פרטיים עם נטע שחר המדהימה.

 

בשנה השלישית שלי באקדמיה המחלקה הרב תחומית התחילה לעבוד על Into the Woods והם פתחו את הליהוק גם למי שלומד במחלקות אחרות. עשיתי אודישן, התקבלתי ותוך כדי החזרות התאהבתי בתחום. בעולם הקלאסי הרגשתי כבולה. הרגשתי שמצפים ממני לאסתטיקה קולית מאוד ספציפית וזה לא עבד בשבילי. בעבודה על המחזמר מצאתי חופש שלא הכרתי ופשוט הרגשתי שייכת, הרגשתי בבית.

 

בגלל שבארץ תחום מחזות הזמר לא כ"כ מפותח (למרות שזה משתנה קצת בשנים האחרונות) החלטתי לבדוק אופציות בלונדון ובניו יורק. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה אז החלטתי קודם כל לנסות קורס קיץ. אחרי הרבה מחקר החלטתי לשלוח אודישן לקורס של Circle in the Square Theatre School. התקבלתי, ארזתי מזוודה וטסתי לניו יורק לחודשיים. במהלך התקופה הזאת התאהבתי בעיר והחלטתי שאני עוברת.
 

 

 

אני מאוד מזדהה עם תחושת ה"כבילות" בעולם הקלאסי. 

 

אוקיי, אז החלטת לעבור… אבל זה לא כ"כ פשוט כמו שזה נשמע. מלבד עניין השפה והעובדה שאת מגיעה למקום זר לחלוטין עם מנטליות שונה לחלוטין. ספרי קצת על איך מבצעים כזה שינוי. עם איזה אתגרים צריכים להתמודד?

 

להעתיק חיים שלמים למדינה חדשה זה עסק לא פשוט בכלל. האתגר המרכזי שעמד בפני היה כלכלי. לא יכולתי להרשות לעצמי להגיע כסטודנטית, פשוט לא הייתה לי את האפשרות הכלכלית לזה. אז הגשתי מועמדות לעבודה באל על בניו יורק, וככה הגעתי לפה, לפני חמש וחצי שנים, עם עבודה ורשת תמיכה. זה מאוד מאוד עזר עם המעבר. זה גם נתן לי זמן לבדוק בתי ספר למשחק בלי לחץ.

בהתחלה עשיתי קורסים ב-HB Studio. הם נותנים את האפשרות לבחור את הקורסים שרוצים, בהתאם לרמה שנקבעת לפי אודישן. זה לא התאים לי בהתחלה. הרגשתי שאני צריכה תוכנית יותר מובנית, עם קבוצה קבועה (מה שמכונה פה Conservatory). עשיתי המון מחקר על שיטות ובתי ספר שונים.

 

 

כשקראתי על השיטה של סטלה אדלר הרגשתי חיבור מיידי. אני לא שחקנית method. אני לא מתחברת ל-substitution ולזכרון חושים רגשי כי זה מוציא אותי מהסצנה. סטלה אדלר לא האמינה ב-method, אלא בדימיון של השחקן וב-magic as if. אז החלטתי לעשות קורס של 3 פעמים בשבוע, שהוא מעין הדגמה/טעימה/היכרות עם תוכנית הערב המלאה. אהבתי את זה מאוד, עשיתי אודישן לתוכנית המלאה, התקבלתי והתחלתי ללמוד! 

 

זאת תוכנית של שנתיים (4 סמסטרים) שמתקיימת בערבים ומאפשרת עבודה במהלך היום. אז בבקרים עבדתי באל על ובערבים הייתי בלימודים. זה היה קצת מטורף אבל לגמרי שווה את זה!

במקביל ללימודים בסטודיו (משחק בלבד) לקחתי שיעורי פיתוח קול פרטניים וסדנאות שונות של הגשת שיר.

כשסיימתי קיבלתי OPT, שמאפשר עבודה לשנה, עבדתי בכל מיני הצגות ומחזות זמר קטנים ובסוף השנה החלטתי לחזור ללימודים. 

 

 

 

 

אז לטובת מי שלא יודע, את יכולה לספר קצת גם על Method? 

 

ה-Method זאת השיטה של לי סטרסברג. זאת שיטה ששמה דגש על הרגש ועל כניסה פסיכולוגית לדמות, כך שהרגשות, הזכרונות והחוויות של הדמות הופכים להיות ממש של השחקן. אחת הטכניקות שמשתמשים בשיטה היא זכרון חושים - השלכה מזיכרון אישי של אירוע שקרה לשחקן  היוצר בו תחושות דומות לאלו של הדמות אותה הוא משחק. טכניקה נוספת היא Substitution - החלפה של דמות/סיטואציה במחזה עם דמות/סיטואציה מהחיים הפרטיים של השחקן. הטכניקות האלה לא עובדות בשבילי כי הן מוציאות אותי מהסצנה. אני מעדיפה להישאר בתוך האירועים והנסיבות של הסצינה/מחזה ולתת לדימיון שלי לעוף. :)

 

 

תני לנו איזה מושג איך נראים שיעורים במסגרת של התוכנית שלמדת? מה זה דרש ממך? אילו אנשים למדו איתך? העלתם מחזות? 


המסלול שעשיתי בסטלה אדלר הוא לימודי ערב. הלימודים מתנהלים חמישה ימים בשבוע (שני-שישי) וכמובן שזה לא כולל שעות הכנה לקראת השיעורים. בכל סמסטר שייכים ל"קבוצת בית" שאיתה עוברים את כל השיעורים, מעין אנסמבל שעובד ביחד (הקבוצות מעורבבות כל סמסטר). יש כל מיני סוגים של שיעורים וכל מורה לוקח את זה לכיוון שלו. יש שיעורי טכניקה, סצנות, תנועה, שייקספיר, הכנה לאודישנים וכו'. כל המורים דורשים להגיע לשיעור מוכנים וזה אומר הרבה השקעה בשעות חזרות על סצינות, הכנת תרגילים, קריאת מחזות וכו'.

 

למדו איתי המון תלמידים בינלאומיים (כ-50% מהשכבה). בגלל שזה לימודי ערב טווח הגילאים גבוה יותר - פחות ילדים בני 17-18 שהרגע סיימו תיכון, ויותר בגילאי 20-35 שעובדים במהלך היום והחליטו להגשים את החלום להיות שחקנים בכל זאת. הסביבה הזאת מאוד התאימה לי. הרגשתי שיש איתי במסלול אנשים שהם יותר בוגרים ועם יותר מוטיבציה.

 

במהלך הלימודים מעלים שתי הפקות מלאות. בסוף השנה הראשונה עושים Rehearsal Project, שזה למעשה הפקה מינימלית של מחזה מלא. לכל מחזה יש קאסט ובמאי וזהו. מאלתרים סט מקוביות במה, כיסאות וכו', מביאים תלבושות ממה שיש בארון, ויש תקציב מינימלי לרכישת דברים שלא מצליחים להשיג. בסוף השנה השנייה יש הפקה מלאה שכוללת הכל - סט מלא, תלבושות מקצועיות, עיצוב תאורה, עוזרי במה וכו'. המטרה היא לתת חוויה מקצועית כמו ב"עולם האמיתי". יש הרבה בתי ספר שמציעים רק Showcases או בכלל לא מציעים הזדמנויות להופיע. בשבילי עבודה על מחזות מלאים היה אחד הדברים הכי חשובים והיווה חלק משמעותי בבחירה של בית הספר.

 

עכשיו אני ב-HB, שמתמקד בשיטה של אוטה האגן, ושם התוכנית שונה. כל סמסטר צריך לבחור 7 שיעורים, כששניים מתוכם משחק, אחד תנועה, אחד קול, אחד הגייה ושניים בחירה. בכל שיעור יש קבוצה אחרת. הסטודיו מציע שיעורים ברמות שונות, ממתחילים ועד לשחקנים מקצועיים שמחפשים להמשיך לעבוד על הטכניקה שלהם (אני ממליצה תמיד להמשיך ללמוד!). זה מסלול שמאוד מתאים לי עכשיו כי אני יכולה לבחור שיעורים בהתאם ללו"ז שלי ולדברים שאני רוצה להתמקד בהם.

 

 

התיאטרון הוא תחום כ"כ רחב וככל שמעמיקים מוצאים את הדברים שמתחברים אליהם יותר או פחות. לפחות ככה אני הרגשתי. ספרי מה מעניין אותך לעשות בתחום ומה קורה איתך עכשיו בכללי?

 

מעניין אותי לספר סיפורים שיש להם משמעות בשבילי. אני מאוד מאמינה בכוח של תיאטרון בפרט ואמנות בכלל לקרב בין אנשים ולגשר על פערים. זה בעיקר מה שמעניין אותי כרגע. כשהגעתי לניו יורק מאוד הסתנוורתי מברודווי ומההפקות הגדולות והמושקעות. אז מה שרציתי זה לפלס את דרכי לאט לאט לברודווי. בשנתיים האחרונות זה השתנה ואני מוצאת את עצמי מתעניינת הרבה יותר בהפקות קטנות ואינטימיות שהמטרה שלהן היא לספר סיפור ולעורר דיון ופחות רק לבדר. לא שאני חושבת שיש משהו רע בלבדר, זה פשוט לא מה שמעניין אותי בשלב הזה.

 

במקביל ללימודים הקמתי יחד עם עוד שחקנים ישראלים-אמריקאים (ביניהם גם רון אורולובסקי, חבר יקר, שהיה המרואיין הראשון בבלוג!) את Dirty Laundry Theatre. המטרה שלנו היא לשתף סיפורים אנושיים מתרבויות שונות כדי להראות שבעצם אנחנו לא כ"כ שונים, לא משנה מאיפה אנחנו באים. בשלב הזה אנחנו עובדים עם סיפורים ישראליים ומביאים אותם לקהל האמריקאי. אנחנו בוחרים בסיפורים שלא מתמקדים בקלישאה של המקום, כדי לשבור סטיגמות שהקהל עשוי לבוא איתן.

 

ראיתי כמה דברים שפרסמתם בפייסבוק, נשמע מהמם. וראיתי שגם אלי שונפלד מעורב!

כ"כ הרבה אנשים טובים, זה בטוח מהמם. תני לנו קצת רקע?

 

 

 

דירטי לונדרי זאת חברת הפקות תיאטרון, שמטרתה לגשר ולמצוא את המשותף בין תרבויות ע”י שיתוף והצגה של סיפורים אישיים, אנושיים, “כביסה מלוכלכת” שיש לכולנו. מכיוון שכל חברי הקבוצה כרגע הם ישראלים או חצישראלים, הכי טבעי לנו להתחיל בישראל. חשוב לנו לחשוף לקהל האמריקאי זווית שונה, פחות מדוברת, על התרבות הישראלית. יש כל כך הרבה רבדים שונים של החיים והתרבות הישראלים שלא מיוצגים בשום מקום, סיפורים על אנשים, התרחשויות וכביסה מלוכלכת יומיומית, שיש לכולם. אנחנו מאמינים שאצל כולנו היא מריחה אותו הדבר.

 

 

דירטי לונדרי נולד מחלום של המנהלת האמנותית שלנו, מאירה דניאל חג'אג'. לאט לאט היא אספה אנשים שמתחברים לרעיון וביחד יצרנו את החברה. אנחנו קבוצה של שחקנים-יזמים וכמו בכל סטארט-אפ כולנו חובשים הרבה כובעים בניהול והפקה של הצגות רצות, ושותפים אקטיביים בפיתוח של יצירות חדשות.

 

 

 

הפרויקט הראשון שלנו היה ההצגה "הגדר" של נמרוד דנישמן. ההצגה עוסקת ברומן וירטואלי בין גבר ישראלי ללבנוני. בניגוד לקלישאה המתבקשת, הסיפור לא מתמקד בסכסוך בין ישראל ללבנון, אלא באנשים שכלואים בו ואולי כלואים בתוך עצמם ומשתמשים בו כסיבה או תירוץ להתמודד או לא להתמודד עם מה שקורה בתוכם. ההצגה עלתה לראשונה ב-New York Theater Festival והייתה פיינליסטית בקטגוריית המחזה הטוב ביותר! אנחנו מתכננים להמשיך להריץ את ההצגה במהלך העונה הקרובה שלנו.

בנוסף אנחנו עובדים על פיתוח ההפקה הבאה שלנו - הצגה אינטראקטיבית, שמשלבת בין חוויה תיאטרלית לארוחת ערב יוקרתית. הקהל מוזמן להצטרף לארוחת שישי משפחתית ולהיות חלק מהדינמיקה המשפחתית לטוב ולרע... 

 

מבחינת כסף להפקות - בדיוק השקנו קמפיין למימון המונים. המטרה שלנו היא לגייס $50,000 למימון העונה הראשונה. אנחנו מאמינים שזה אפשרי!

 

 

 

אחזיק אצבעות ומקווה שגם מי שקורא את זה יעזור בתמיכה במה שנשמע פשוט פרויקט מדהים. 

 

לסיום, יש לך כמה טיפים למי שרוצה ללמוד משחק בניו-יורק? 

 

תשקיעו במחקר על בתי הספר השונים. כל מקום מציע משהו אחר מבחינת טכניקת המשחק, המסלול ועוד. אם יש לכם אפשרות - כדאי להגיע לניו יורק ולבקר בבתי הספר השונים כדי למצוא את המסלול שהכי מתאים לכם. ואל תתביישו לשאול ולהתייעץ!

בנוסף - אל תוותרו על החלום שלכם. זה לא פשוט לעבור ללמוד בחו"ל. יש המון אתגרים וקשיים, מגיוס הכסף (הלימודים פה הרבה יותר יקרים מאשר בארץ) למעבר עצמו ולמרחק מהמשפחה והחברים. אבל אפשר להתגבר על הכל עם יצירתיות ויוזמה. תהיו אקטיביים. חפשו את הקהילה שלכם, ואם אתם לא מוצאים - צרו אותה. זאת עיר מדהימה עם המון אפשרויות. זה שווה את המאמץ!

 

 

וכמיטב המסורת, את יכולה להמליץ לנו על ספר או שניים בתחום המשחק והתיאטרון שהיה לך משמעותי? 

 

אני דווקא רוצה להמליץ על סופרת וחוקרת לא מתחום המשחק והתיאטרון, שבכל זאת השפיעה המון על הגישה שלי למשחק. קוראים לה ברנה בראון והיא הוציאה כמה ספרים, שמהם תורגמו לעברית לפחות שניים. היא חוקרת וכותבת על בושה (shame), על העוצמה של פגיעות, על אמפתיה, על אומץ ולקיחת סיכונים, על היופי שבלא מושלם, על תחושת שייכות ועוד. זה מרתק! זה נתן לי פרספקטיבה חדשה על עצמי וגישה חדשה להבנה ועבודה על דמויות. אני ממש ממליצה לכולם לקרוא את הספרים שלה.

 

יש לה גם הרצאות שונות שזמינות אונליין, כולל Ted Talks.

זה האתר שלה: https://brenebrown.com/

 

 

Share on Facebook
Please reload