לפני מספר חודשים פרסמתי פוסט שיצר קצת גלים עם השינוי שאני חושב שאפשר וצריך לעשות בבתי הספר השונים לאומנויות הבמה בהקשר של בריאות הנפש, ליווי סטונדטים באופן אישי ומענה לצרכים וקשיים שמתעוררים אצל תלמידים במסגרות לימודים מעין אלו -
מאז, אחת לכמה ימים אני נתקל בעוד ועוד מקרים שאנשים משתפים אותי בחוויותיהם האישיות, כתבות בעיתונות, פוסטים בפייסבוק, בלוגים, ציוצים בטוויטר ועוד ועוד בנושא.
אם אתם עדיין לא מכירים, אז אודרה מקדונלד היא אחת הזמרות המצליחות ביותר בתחום מחזות הזמר היום. עם רקורד של המוני הפקות, אלבומים ומספר פרסי טוני. לאחרונה היא זכתה בטוני על המחזמר בו היא מגלמת את דמותה של בילי הולידיי - Lady Day, שיחקה את השידה בעיבוד החדש של דיסני ל"היפה והחיה" ועוד.
בכתבות הבאות, מקדונלד מספרת על חווית ההתמודדות שלה עם דכאון ועל קשיים שהיא חוותה בעת לימודיה בג'וליארד.
אודרה הגיעה ללימודים וקיוותה שאלו יכינו אותה לקריירה נחשקת במחזות זמר, להפתעתה גילתה שמוריה בג'וליארד "לא הרשו לה" לגשת לאודישנים למחזות זמר ולעשות את מה שהיא אוהבת כיוון שהיא היתה במסלול להכשרת זמרים קלאסיים.
אני חייב לציין שהביטוי "לא מרשים" להטיותיו השונות - מעלה לי את הסעיף. שמעתי את הביטוי הזה מחברות זמרות רבות שהיו איתי באקדמיה. מורותיהן לא הרשו להן לשיר מוסיקה קלה, לשיר במקהלה, להופיע במסגרות שונות שהלימודים עצמם אפשרו להן... ועוד.
סליחה שנייה.
אהעעהאעהעאהעאהעאעאהעאעהעאהעאעה!!!@@#~!~~@!@~!@~@~!!@#!!~!@!?!?~?!
What
The
Actual
F***
איך מורה, מרשה לעצמו / לעצמה "להרשות" או "לא להרשות" לתלמיד משהו?
עם כל הכבוד לך, מורה יקר/ה - את/ה לא אבא ואמא של התלמיד/ה שלך.. וגם אם היית - ברגע שהם עברו את גיל 18 - מתפקידך לייעץ, להמליץ, ללמד, להרצות, להסביר, להוות דוגמא, לעורר השראה, לתת ערך, לחדש, לסקרן, להדריך, לחזק, לתמוך.. אבל לעולם לא "להרשות" או "לא להרשות"!
למורה יש סמכות שמעניק לו התואר עצמו,
ואל לו להשתמש בה באופן שעשוי להרע לסטודנט.
מעבר לכך, סטודנטים לתחומי האומנות הם רגישים בצורה יוצאת דופן והם נתונים ללחצים רבים שנובעים מהסביבה. אלו יכולים לעורר דיכאון ואף להוביל לאובדנות.
במקרה של אודרה, הבילבול והקושי שהובילו לדכאון קשורים, לדבריה לתחושה של "חוסר דיוק" במקצוע הנלמד בבית הספר. אודרה רצתה להיות בשליטה על הסאונד שלה - כפי שהיא רואה לנכון, וכפי שהאמת האמנותית שלה אמרה לה.
הנקודה הזו קרובה לליבי! וזו בדיוק הסיבה שבגללה הפצרתי בקוראים שלי - לקחת יותר עצמאות, להיות דעתנים ולשאול "למה?!" את המורים לפיתוח קול, כדי לקבל כלים וידע ליצור את הסאונד שהם בוחרים. (למה כדאי לשאול - למה?).
אודרה הגיעה למקום מאוד קשה והיא מעידה על כך בראיון -
“I slit my wrists one night,” she said. “I slit my wrists and then realized what I had done and called the student affairs director who I had become close with and said, ‘Help me.'”
“They helped me and took me to a mental hospital"...
מוזמנים לקרוא את הראיון הנוגע והחשוף של אודרה פה -
ולראות את קטעי הוידאו ברשימה הבאה...
היא די אינסופית - ומאוד מעוררת השראה.
הנה טעימה רלוונטית:
גם אני, כמו אודרה, למדתי שירה קלאסית כדי להתקדם לכיוון מחזות הזמר שתמיד יותר דיבר אלי. גם אני, כמו אודרה, לא אהבתי את הסאונד שכיוונו אותי אליו. גם אני כמו אודרה זכיתי בטוני.. אממממממ.. כמעט. אבל חזרה לרצינות רגע - ראיתי תלמידים שפשוט סרו למרות המורים שלהם שכיוונו אותם לכיוון שלא נכון להם והכריחו אותם לצעוד בו.
אז...
אני חוזר ומפציר, ומבקש ודורש מכם המורים -
הקשיבו לתלמידים שלכם.
תמכו בתלמידים שלכם.
עזרו לתלמידים שלכם...
אבל לעולם אל תאסרו עליהם דברים!
ואתם התלמידים -
זכרו שמותר לכם, ואף מחובתכם לקחת אחריות על החיים שלכם, על העתיד שלכם ולכוון לעצמכם את המסלול הנכון לכם.
אין דרך אחת להצלחה. מי שחושב שהוא יודע יותר טוב מכם - טועה. וגם אם הוא לא טועה - יש טעויות שאתם צריכים לעשות כדי ללמוד מה נכון לכם. לכו אחר האמת שלכם, הקשיבו לאינטואיציה שלכם ואל תתנו למורים לאסור עליכם שום דבר!