אני רוצה להודות מאוד מאוד לרון אורולובסקי היקר שהקדיש לי שעתיים מחייו העמוסים כדי לנהל את הראיון הזה ולהיות הראשון שמתארח בבלוג שלי! איזה כיף היה!
מקווה שהוא יהיה לכם מועיל ומעניין כמו שהוא היה בשבילי.
במסלול חייו המעניין רון עבר ממגמת תאטרון לבית הספר לשירת מקהלה (נסגר ב2013), לאקדמיה למוסיקה בירושלים, לניסן נתיב, לAMDA בניו יורק.. וחשבתי שכולנו יכולים לקבל קצת השראה מהעשייה התמידית שלו, ההעמקה הטוטאלית והבלתי מתפשרת שלו ומהניסיון (הקצר בינתיים אך המשובח) שלו בסצנת המשחק ומחזות הזמר בניו-יורק.
ראיון מס׳ 1 בבלוג - Here we go
אצלנו תמיד היו שואלים אותנו איך אנחנו ״מגדירים את עצמנו״ - הרשה לי להשתמש בשאלה ולהפנות אותה אליך... איך אתה מגדיר \ מציג את עצמך?
אני חושב שאני יותר שחקן-זמר
אבל אני מציג את עצמי כשחקן- זמר או זמר- שחקן בהתאם לאודישן שאליו אני הולך.
ישראלי?
בהחלט. תראה, גם אם אני לא מסכים עם מה שקורה בארץ, ברור לי שזה משהו שאני מייצג כשאני פה וככה אני גם נתפס. אי אפשר להתחמק מזה.
"MOVER"?
כן, אני יכול לזוז.. אתה יודע, כבר בחודש הראשון ללימודים פה הבנתי שאני לעולם לא אהיה "רקדן". אז השקעתי את רוב המאמצים שלי בשירה ובמשחק. למדתי הרבה בריקוד ואני יכול לרקוד, אני הולך לדאנס-קול כשצריך.. אבל יש הרבה יותר טובים ממני.
מתי התחלת לחשוב שבא לך ללמוד מחזות זמר בחו״ל ואיך התגלגל החיפוש על זה?
תמיד חלמתי מחזות זמר. כשהייתי קטן הייתי רואה צלילי המוסיקה בלופים, עד שג'ולי אנדרוז הוחלפה בחני נחמיאס בפיטר פן . אבל זה לא היה משהו שממש דיברתי עליו.. במגמת התאטרון אליה הלכתי בתיכון הבנתי שמשחק בשבילי יישאר בגדר חלום. הייתי מאוד חסר בטחון.
אחרי הצבא עבדתי עם נוער באילת ושם עשיתי שיעורי פיתוח קול להנאתי עם מורה רוסייה (אגב הפוסט הראשון שלך ״איך למדתי לגעת בעצמי?״ היא גם הייתה דוחפת לי אצבעות.. לפה) שעודדה אותי לשיר, אמרה שיש לי קול טוב ובעקבות זה הלכתי לבית הספר לשירת מקהלה. מהר מאוד התגלגלתי לעשות אודישנים לאקדמיה למוסיקה - ולשמחתי - התקבלתי.
מאוחר יותר הבנתי שהתקבלתי רק בגלל שיש לי שק אשכים. יחד עם זאת, כמי שהגיע נטול ניסיון וידע לאקדמיה, האקדמיה נתנה לי המון כלים, והצוות המקצועי היה מאוד מקדם ומעצים. (שחר - הרמה של הבנים באקדמיה בארץ, אבל גם בעולם לרוב יותר נמוכה מרמת הבנות כי לבנות יש הרבה יותר תחרות והן מתחילות בד״כ מגיל הרבה יותר צעיר. בכל בתי הספר בהם אני מלמד בדר״כ יש בערך בן אחד על כל 4-5 בנות.. ובגילאים צעירים יותר אפילו פחות. חוצמזה אני טוען שלרון יש כנראה שק אשכים משובח! לא בדקתי..)
מפה לשם באקדמיה עלתה הפקה של המחזמר ״אל תוך היער״ ופחות או יותר באותו הזמן התוודעתי לעולם התאטרון הקהילתי בירושלים ולכל הפקות מחזות הזמר רבות שמועלות שם.
אם להיות ספציפי, הלכתי לראות הפקה של סיפור הפרברים - שפתחה לי את התיאבון לנסות להביא משהו משלי לבמות האלה, אז התחלתי לעשות אודישנים לתיאטרון הקהילתי בירושלים. בין ההפקות שעשיתי היו -
Company, Chorus Line, Little Night Music, Second star to the Left
ההתנסות הזו, של לעשות תאטרון באנגלית, עם אמריקאים, ולא להרגיש נחות מהם (עם הרבה תמיכה מאביאלה טרפידו- הבימאית המהממת שלי מCOMPANY), נתנה לי תחושת מסוגלות שאפשרה לי לחלום רחוק על לימודי מחזות זמר בחו״ל.
ספר על תהליך הקבלה ללימודים
מרגע שהתחלתי לחשוב ברצינות על אודישנים בחו״ל עשיתי שיעורים בסטודיו של עוז מורג בת״א. בדיעבד זה היה מאוד מהנה אבל לא ממש מה שהייתי צריך. עוז עובד על קומבינציות כשאני בכלל הייתי צריך בסיס של טכניקה.
המשכתי לשנה שלישית באקדמיה בידיעה שאני כנראה לא אסיים כרגע את התואר אבל אני אצבור את הנקודות שאני יכול ואולי בעתיד אשלים אותו.. ובמקביל גם התחלתי ללמוד במכינה של ניסן נתיב בירושלים.
בדקתי מה צריך להכין לאודישנים לבתי הספר השונים, רובם דרשו 2-3 שירים ומונולוג או שניים, אז הכנתי את שלושה שירים ושני מונולוגים ואתם נבחנתי לכל המקומות.
השירים -
Tonight At Eight - from the musical She Loves Me
It's Hard to Speak My Heart - from Parade by Jason Robert Brown
In Praise of Women - from Little Night Music by Stephen Sondheim
המונולוגים (או שניים קונטרסטים)
The Foreigner - neil simon
Paul - Chorus Line
נבחנתי ל-
KSA - התקבלתי
RAM - לא התקבלתי
CAP21 - התקבלתי (אבל לא יכולתי ללמוד שם לצערי הרב כי אין לי אזרחות אמריקאית וכיוון שהמוסד הוא לא אקדמי הם לא יכלו להוציא לי ויזת סטודנט)
AMDA - התקבלתי
את האודישנים לAMDA עשיתי בלונדון באותו שבוע של הביקור בRAM וKSA.
היה לי מזל שאת כולם הצלחתי לעשות בביקור אחד.
Gliding - Ragtime /Flaherty and Ahrens (AMDA's Showcase):
איזה עצות תתן למי שהולך לצעוד בדרך הזו?
לפני התהליך -
1. לא להתבייש לשאול אנשים - אני לא הרגשתי בנוח להתייעץ, לברר ולשאול וזה היה חבל
היום אני ממש עוזר בכיף לכל מני אנשים ששואלים ומבררים.
2. לחקור על צוות ההוראה - ולא להסתנוור משמות גדולים.
מורים ותיקים ומנוסים לרוב יהיו עדיפים על שמות ״גדולים״, בעיניי.
3. לבדוק כמה סטודנטים מתקבלים בשנה לתכנית שלך.
כללי -
4. לקרוא ולראות יותר מחזות זמר, מחזות, ולהיכנס לעולם האמריקאי מבחינה תרבותית (לראות סדרות אמריקאיות!)
5. לקרוא הכל בקול רם (זה עוזר "להכניס את הצלילים לפה").
6. חייבים להמשיך ללמוד ולעשות קורסים. אני גם נפגש עם מורה לפיתוח קול פעם בשבועיים ולוקח קורסים במשחק - כדי לא לקפוא על השמרים.
7. נטוורקינג!
מה היה האתגר הכי גדול שלך?
אתגר תרבותי.
המנטליות פה שונה, האנשים חושבים אחרת, סולם הערכים שונה, גם ברמה המקצועית וגם הבינאישית.
בנוסף לא באתי מוכן מבחינת הידע באומנות ותרבות אמריקאית. כדי להדביק את הפער כל יום קראתי מחזמר.. אבל אתה יודע, אי אפשר להדביק את הפער הזה כי ככל שאנחנו מתקדמים יותר גם האחרים ממשיכים ללמוד ולהתקדם..
מהו הרגע הכי משמח שהיה לך?
בין הסמסטר השני לשלישי, כשהייתי בביקור בארץ, גיליתי שמעבירים אותנו כיתות, והוסיפו אותי לקבוצה חדשה בפייסבוק. לאט לאט ראיתי שמות של סטודנטים שממש הערכתי ורציתי לעבוד איתם לאורך השנה מצורפים לקבוצה(!) ומאוחר יותר גם גילינו שאנחנו הקבוצה היחידה מתוך 12 אותה תלמד מנהלת המחלקה למחזות זמר, Elaine Petricoff
(שחר - שנשמעת ממש מעוררת השראה - תציצו בלינק).
מאוחר יותר התברר לנו שאיליין בוחרת לעצמה כיתה אחת שאיתה היא רוצה לעבוד, כך שהרגשתי כבוד גדול..
שמחתי שאהיה בסביבה שתאפשר הפרייה הדדית - מה שפחות קרה בקבוצה הקודמת שהייתה ברובה מורכבת מצעירים ממני בהרבה, ולא הרגשתי ב"קבוצת השווים" בסביבתם.
ועוד רגע משמח ממש היה האודישן הראשון שקיבלתי אחרי הלימודים!
זה היה מחזה באוניברסיטת קולומביה - של הפקולטה למחזאות.
מה אתה עושה היום?
מסיום הלימודים ועד היום הלכתי להמון אודישנים. התעשייה פה רוויה בהם ומתקיימים עשרות אודישנים בשבוע.. חלקם הם אודישנים פתוחים אליהם אתה פשוט מגיע ונרשם במקום. לפעמים צריך לנסוע לרשום את השם שלך באמצע הלילה...
לאט לאט אתה מבין שאי אפשר לגשת לכל אודישן וצריך לבחור ולרכז מאמצים. מה גם שזה קשה לשמוע מליון תשובות שליליות. עם הזמן אתה מבין למה אין לך סיכוי להתקבל ולמה דווקא ממש כדאי ללכת. בעיקר ממקום של טייפ קאסט ו/או ניסיון, ולא בהכרח ממקום של כישרון.
יש לך סוכן?
לא חייבים פה סוכן כדי לעשות אודישנים, אבל זה בהחלט יתרון אם יש לך סוכן. סוכנים פותחים דלתות לאודישנים יותר חשובים ובעצם זה שיש לך ייצוג מסתכלים עליך כבר קצת אחרת בתעשייה.
מה גם שאתה לא צריך לחכות שעות בתור לאודישן אם יש לך סוכן.
אני כרגע עובד על זה.. מזמין סוכנים ולכל מופע והזדמנות שיש.. אני מאמין שזה בסוף יישא פרי.
איך הגיל שלך משפיע שם?
הגיל לא משחק פה פקטור לרעה כמו בארץ.
בניסן נתיב למשל המדיניות היא לא לקבל סטודנטים אחרי גיל 25. ההיגיון הוא שבתחום בארץ יהיה לך קשה להיכנס לתעשייה בגיל מבוגר. וכגוף פרטי שרוצה שמות של בוגרים בתעשייה, זה מובן (כמובן שיש יוצאים מן הכלל).
לעומת זאת, פה אני מרגיש שיש לזה מקום כי יש כ"כ הרבה דברים שקורים ואפשרויות.
לפעמים זה אפילו יתרון: בהפקות בסדר גודל שאני עושה כרגע יותר קל לי דווקא כי התחרות שלי קטנה יחסית. שחקנים אחרים בגילי - אם הם טובים ויש להם כבר שנים רבות של ניסיון יקבלו כבר עבודות יותר נחשקות ולא "יתחרו" איתי על אותן עבודות, ואם הם פחות טובים - אז הסיכוי שלי לקבל את העבודה עולה.
מבחינת הלימודים בגיל מבוגר - זה נתן לי הרבה רוגע, פרספקטיבה, בטחון וכלים שלאחרים אולי לא היו.
עדיין, לא היית מעדיף להתחיל מוקדם יותר?
כן, אבל זה כבר לא רלוונטי ואני משתדל לא להתעסק בזה.. כשהייתי צעיר יותר חשבתי שאין לי סיכוי.
אני חושב שהתאטרון הקהילתי בירושלים היווה את נקודת המפנה והחזיר לי את הכיף שבהתעסקות במחזות זמר. תמיד יישאר לתיאטרון הקהילתי בירושלים מקום חם בלב שלי. הוא החזיר לי את הביטחון והאמונה בעצמי.
בקצרה:
המלצות לספרי לקריאה
המלצות על אתרים להתעדכן בענייני אודישנים:
רול מודל?
אחרי שכבר השלמתי עם העובדה שאני לעולם לא אגדל להיות ג'ולי אנדריוז - אני עוקב אחרי שני השחקנים הללו, שמגלמים טייפ קאסט דומה לשלי. אני שואב מהקרירה שלהם רעיונות לרפרטואר והשראה באופן כללי.
איפה אפשר לקרוא על פועלך?